עם כניסתו של יהושע לתפקיד ההנהגה והיציאה לדרך חדשה שבוודאי יהיו בה מעלות ומורדות, ה' פונה אליו בדברי חיזוק ועידוד נפשיים ורוחניים לקראת הבאות [ביאור שטיינזלץ].
המילה הֲלוֹא משמשת כאן כלשון של זירוז, עידוד וחיזוק [מצודת ציון, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי בפסוק מתמקד בדרישה להתחזק לקראת המלחמות באויבים. מאחר שקודם לכן ה' ציווה את יהושע על חלוקת הארץ ושמירת התורה, כעת הוא מזכיר לו את הציווי הנוגע למלחמה, שניתן לו כבר בעבר על ידי משה רבנו [רש"י, מלבי"ם]. לצד היציאה למלחמה, נדרש מיהושע גם להמשיך בלימוד התורה [צאינה וראינה].
ה' דורש מיהושע כפילות של כוח מול כפילות של פחד: חֲזַק מכוון כנגד האזהרה אַל תַּעֲרֹץ – כלומר, שלא יפחד ויישבר מהאויב, בעוד וֶאֱמָץ דורש התמדה של החוזק בלב כנגד וְאַל תֵּחָת – שלא ייבהל וייפול ממדרגתו הרוחנית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילים תַּעֲרֹץ ו-תֵּחָת מבטאות שתיהן עניינים של פחד [מצודת ציון].
יש שמעירים על סדר הדברים: ה' מצווה קודם על הגבורה ורק אחר כך מזהיר מפני הפחד, משום שעצם ריבוי האזהרות להתחזק עלול היה להטיל אימה על יהושע ולגרום לו לחשוב שהמשימה מפחידה במיוחד. לכן ה' מבהיר לו מיד שאין לו ממה לחשוש, שכן מי שה' עמו אינו ירא [אלשיך].
ההבטחה כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ באה להסיר ספק מהותי. ניתן היה לחשוב שהציווי להיות חזק במלחמה מעודד את יהושע לסמוך על כוחו הפיזי, על חרבו ועל קשתו. לכן הפסוק מדגיש שהחוזק האמיתי וההימנעות מהפחד נובעים אך ורק מכך שה' נמצא עמו, ובישועתו עליו לבטוח, ולא בגבורתו העצמית [אברבנאל].
מבחינה לשונית, אף על פי שה' הוא המדבר, הוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי ("ה' אלוהיך" במקום "אני"), תופעה סגנונית המוכרת מפסוקים אחרים במקרא [מצודת דוד, רד"ק]. שימוש זה נועד גם לחזור במדויק על הבטחתו הקודמת של משה ליהושע, שה' הוא שילך עמו בכל אשר יפנה [מלבי"ם].