ההתיישבות של שבטי עבר הירדן המזרחי אינה מוחלטת עד שתושלם המשימה הלאומית. השבטים הללו מחויבים להסכם סולידריות הדדי, לפיו לא יוכלו לשוב לנחלתם ולבסס את חייהם הפרטיים בטרם יבטיחו שגם שאר השבטים זכו לשלווה ולנחלה משלהם מעבר לנהר.
ההוראה עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ דורשת מהם להמתין ולהשתתף במערכה עד שה' יעניק לשאר השבטים מקום מנוחה, בדיוק כפי שהם עצמם נחים כעת במקומם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ההמתנה שלהם צריכה להימשך עד לאחר סיום כיבוש הארץ וחלוקתה, כדי להבטיח שלכל שבט תהיה מנוחה וירושה כמותם [מלבי"ם].
הזכות על הארץ אֲשֶׁר נָתַן להם משה מותנית לחלוטין בקיום הבטחה זו. הנחלה ניתנה להם רק על תנאי שלא יעזבו את אחיהם במלחמה [מלבי"ם]. רק לאחר שיקיימו את התנאי במלואו, תתקיים בהם ההבטחה וִירִשְׁתֶּם, כלומר, הם יוכלו להשתרש בנחלתם, להיאחז בה באופן קבוע ולשלוט בה ללא כל עוררין [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נחלה זו ממוקמת במִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ, מונח המציין פשוטו כמשמעו את עברו המזרחי של נהר הירדן, הצד שבו זורחת השמש [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מבחינת דיוקי הנוסח, המילה לָהֶם מתייחסת לשאר השבטים שעוברים את הירדן. אף על פי שבתרגום הארמי הקדום המילה תורגמה כ"לכם", אולי מתוך נטייה עממית לראות את כלל ישראל כגוף אחד שותף, המסורת המדויקת שומרת על המילה "להם" כדי להבדיל בין השבטים. בדומה לכך, המסורת המדויקת מקפידה על כתיב המילה גַם הֵמָּה (ולא "גם הם"), וכן על כתיב מלא של המילה אוֹתָהּ עם האות וי"ו [מנחת שי].