תשובתם של שניים וחצי השבטים ליהושע מהווה רגע מכונן של העברת הנהגה וקבלת מרות. השבטים מצהירים על נאמנותם הבלתי מסויגת, ומקבלים על עצמם את פיקודו של יהושע לא רק כממשיך דרכו של משה, אלא כמנהיג עצמאי בעל סמכות מלאה [ביאור שטיינזלץ].
בהכרזתם כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, ישנה הקפדה על המילה כֹּל ולא "ככל" [מנחת שי]. הפרשנים עומדים על כך שהשבטים מדגישים במכוון את ציוויו של יהושע עצמו, ולא מסתפקים באזכור הציווי הישן של משה. יהושע יכול היה להישען רק על הבטחתם למשה, אך הם מבהירים לו שציוויו שלו מספיק בהחלט כדי שיצייתו לו, גם ללא התלות בציווי המקורי של משה [מלבי"ם, אלשיך]. התחייבות זו כוללת בתוכה הן את התנאים שהתנה עמם משה בעבר, והן כל הוראה חדשה שיהושע מוסיף כעת מדעתו [אברבנאל].
המחויבות אינה נעצרת רק במשימה הנוכחית. בהבטחתם וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ, הם מצהירים על נאמנות עתידית והליכה עיוורת אחריו. משמעות ההבטחה היא שהם מוכנים ללכת לא רק כדי לעבור את הירדן, אלא אפילו עד סוף העולם, לכל יעד שאליו יישלחו [אברבנאל].
המילה לֵאמֹר בתחילת הפסוק מדגישה שהדברים נאמרים ישירות ליהושע מתוך מטרה לחזק את ביטחונו ומעמדו [אלשיך]. הצהרת הנאמנות הזו משמשת בסיס לדבריהם בפסוקים הבאים, שבהם הם דורשים שכל מי שימרה את פיו יומת. השבטים מבקשים מיהושע להיות חזק ותקיף ולא למחול על כבודו אם יפגעו בו, שכן מנהיג חייב להטיל את מרותו ויראתו על העם כדי להנהיג כראוי [אלשיך, אברבנאל].