שניים וחצי השבטים מצהירים על נאמנותם הבלתי מסויגת ומקבלים על עצמם את מרותו של יהושע כמנהיג עצמאי. הם פונים אליו ישירות לֵאמֹר דברים שיחזקו את ביטחונו, ומבהירים בהכרזתם כֹּל אֲשֶׁר־צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה כי פקודתו האישית מספיקה כדי שיצייתו לו, בין אם מדובר בתנאים הישנים של משה ובין אם אלו הוראות חדשות שלו. בהבטחתם וְאֶֽל־כׇּל־אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ הם מביעים נכונות ללכת אחריו בעיוורון לכל יעד עתידי, אפילו עד סוף העולם ולא רק לשם חציית הירדן. הצהרה זו נועדה לבסס את מעמדו ולעודד אותו להנהיג בתקיפות ובלי למחול על כבודו, מתוך הבנה שמנהיג חייב להטיל את יראתו על העם.
יהושע, פרק א׳, פסוק ט״ז
וַֽיַּעֲנ֔וּ אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹ֑ר כֹּ֤ל אֲשֶׁר־צִוִּיתָ֙נוּ֙ נַעֲשֶׂ֔ה וְאֶֽל־כׇּל־אֲשֶׁ֥ר תִּשְׁלָחֵ֖נוּ נֵלֵֽךְ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.