יהושע, פרק א׳, פסוק ג׳

קרה לכם פעם שהבטיחו לכם מתנה ממש שווה, אבל הייתם צריכים לקום ולהתאמץ קצת כדי לקחת אותה? זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל כשהם עומדים להיכנס לארץ. ה׳ מבטיח להם את הארץ, אבל זו לא מתנה שמקבלים בישיבה, אלא מדובר בשותפות. ה׳ מסביר לעם שהם חייבים לפעול. המילה תִּדְרֹךְ מתארת הליכה וצעידה, והמילה בּוֹ מתכוונת לאותו המקום שאליו הם יגיעו. ה׳ נותן לעם את כל הכוח והיכולת להצליח, אבל הם לא יכולים להסתתר ולחכות שהוא יעשה הכול במקומם. הם צריכים להיות זריזים ואמיצים ולצעוד קדימה. מעניין לראות שה׳ משתמש במילה נְתַתִּיו שהיא בלשון עבר, כאילו הארץ כבר ניתנה להם מזמן. הסיבה לכך היא שהארץ באמת כבר הובטחה להם קודם לכן, עוד בימי משה. ההבטחה הזו כל כך מיוחדת, עד שהיא כוללת כָּל מָקוֹם שבו הם יצעדו. כלומר, גם אם הם יגיעו לשטחים שנמצאים מחוץ לגבולות הרגילים של הארץ, המקומות האלו יהפכו להיות שלהם ותהיה בהם קדושה של ארץ ישראל. אבל יש לזה תנאי אחד חשוב: את השטחים הנוספים האלו הם יוכלו לקבל רק אחרי שיסיימו להיכנס ולהתיישב בארץ ישראל עצמה.