ויקרא, פרק כ״א, פסוק י׳

הכהן הגדול, המייצג את הקדושה לפני ה', נדרש להתעלות מעל האבלות האישית ולהוות סמל תמידי של חיים. הוא מוגדר בתור וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, שכן על אף שצמח מתוך הכלל, עליו להיות גדול משאר הכהנים בתכונותיו, ואם הוא חסר אמצעים מחובתם להעשירו כדי שדעתו תהיה מיושבת עליו בעבודתו. מעמדו הייחודי חל בין אם הוכתר בשמן, אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, ובין אם רק הוסמך לכהונה דרך לבישת שמונת בגדי הקודש, וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים. מכיוון שהוא נחשב כמי שנמצא תמיד לפני ה', נאסר עליו לנהוג כאבל: אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, כלומר לא יגדל את שערו, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם, כלומר לא יקרע את בגדיו. יש הסבורים שאיסור הקריעה הוא מוחלט, בעוד אחרים מסבירים שאסור לו לקרוע את בגדו מלמעלה כדרך האבלים, אלא רק את שולי הבגד מלמטה, כדי לסמל שבעולמו הרוחני ישנה רק התעלות מתמדת.