ויקרא, פרק כ״א, פסוק ב׳

על אף איסור הטומאה למת, התורה מחייבת את הכהן להיטמא לקרוביו מדרגה ראשונה לצורך קבורתם, ובראשם כִּי אִם־לִשְׁאֵרוֹ, היא אשתו הנחשבת לבשר אחד עמו, או שהיא נחשבת כ"מת מצווה" שאין מי שיקברנה מלבדו. המילים הַקָּרֹב אֵלָיו מדגישות שחובה זו חלה רק על אישה הנשואה לו כעת, ומוציאות מן הכלל אישה ארוסה או גרושה. התורה מקדימה את ההיטמאות לְאִמּוֹ לפני וּלְאָבִיו כדי ללמד שהכהן נטמא לא רק לאמו שוודאי ילדה אותו אלא אפילו לאביו שאבהותו מבוססת על הנחה בלבד, ויש המסבירים שהאם הוקדמה משום שסבלה יותר בגידולו או כדי למנוע את ביזיון גופה. כמו כן, עליו להיטמא וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ בתנאי שהם בני קיימא ששרדו שלושים יום, וּלְאָחִיו מצד אביו. מצוות ההיטמאות לקרובים אלו, גם אם נפסלו מן הכהונה, היא חובה מוחלטת המוגבלת אך ורק לצרכי הקבורה והשהייה עם המת, ואינה מתירה שוטטות מיותרת בבית הקברות.