אף שמום גופני פוסל את הכהן מן העבודה הפיזית של הקרבת הקרבנות במקדש, הפגם אינו פוגע באישיותו או בקדושתו המהותית. זכויותיו כאחד מציבור הכהנים נשמרות במלואן, והוא רשאי לאכול מן הקרבנות, שכן האכילה אינה חלק ממעשה ההקרבה עצמו אלא תוצאה משלימה של תהליך הכפרה [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ].
הקודש שנאכל על ידי הכהנים מוגדר כלֶחֶם אֱלֹהָיו, שכן הוא נחשב ל"לחם" רק לאחר שתהליך ההקרבה על המזבח הושלם [רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן]. הכהן בעל המום רשאי לאכול משני סוגי קדשים: מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שהם הקרבנות החמורים והמקודשים ביותר כגון לחם הפנים, החטאת והאשם, וּמִן הַקֳּדָשִׁים, שהם קדשים קלים כגון קרבנות שלמים, מעשר ובכור [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המילה יֹאכֵל מלמדת כי הוא אינו רק סועד ממה שנותנים לו, אלא ממש חולק מנות שוות יחד עם אחיו הכהנים מאותו בית אב [רלב"ג, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שציון שני סוגי הקדשים בפסוק הוא הכרחי, שכן לולא נכתבו שניהם, היינו טועים לחשוב שבעל המום רשאי לאכול רק מסוג אחד. עם זאת, הפרשנים נחלקו בהסבר הסיבה שבגללה היינו עלולים לטעות:
ההסבר הבולט ביותר קשור לתקדים היסטורי. אילו התורה הייתה מתירה רק קדשי קדשים, היינו חושבים שההיתר נובע מכך שמצאנו בעבר אדם זר (שאינו כהן) שאכל מהם. הכוונה היא למשה רבנו, שאכל מבשר קרבנות המילואים של המשכן, ולפי חלק מחכמי התלמוד נחשב ל"זר" משום שלא המשיך לשמש בכהונה לאחר מכן, או משום שבניו לא היו כהנים. לעומת זאת, בקדשים קלים לא מצאנו מעולם שזר חולק בהם, ולכן היינו חושבים שגם לכהן בעל מום אסור לאכול מהם. כדי לשלול מחשבה זו, הפסוק מתיר במפורש גם קדשים קלים [רש"י, חזקוני, שפתי חכמים, משכיל לדוד, גור אריה, דברי דוד, מלבי"ם].
גישה אחרת מבחינה בין חובה לשכר. אכילת קדשי קדשים נחשבת לחובה המוטלת על הכהנים, בעוד שקבלת בשר מקדשים קלים נחשבת לתשלום ושכר חלף עבודת ההקרבה. מכיוון שבעל המום אינו עובד, היה מקום לחשוב שלא מגיע לו שכר זה, ולכן הפסוק מדגיש שגם בהם יש לו חלק [פירושי רד"צ הופמן].
פירוש נוסף מתמקד בפעולות הפיזיות הנדרשות בקרבן. בקדשי קדשים הכהנים אינם עושים שום פעולה פיזית בבשר עצמו, ולכן הגיוני שאין הבדל בין כהן תם לבעל מום. אולם, בקדשים קלים (כמו שלמים) יש צורך לבצע פעולה של תנופה בחזה ובשוק, ופעולה זו אסורה לבעל מום. לכן, היינו עלולים לחשוב שחוסר היכולת להניף פוסל אותו מלאכול, ועל כך בא הפסוק ומתיר לו [העמק דבר].
לבסוף, יש המסבירים שאילו הותרו רק קדשי קדשים, היינו חושבים שההיתר נובע מסיבה טכנית בלבד: כדי למנוע מצב שבו בשר הקרבן נותר ומתקלקל במקרה שיש מעט כהנים כשרים שיכולים לאוכלו. הוספת הקדשים הקלים מוכיחה שהאכילה אינה פתרון טכני, אלא זכות מהותית המאפשרת לבעל המום לאכול תרומות וקדשים ככל אחיו הכהנים [ביאור יש"ר].