התורה מציבה גבולות ברורים לכהן בעל מום. אף על פי שקדושתו הבסיסית נשמרת והוא מותר באכילת קדשים, נאסר עליו לקחת חלק פעיל בעבודת המקדש או להתקרב למקומות המקודשים ביותר, כדי לשמור על שלמותו הרעיונית של המשכן כמקום המייצג חיים ושלמות.
הכתוב פותח במילת המיעוט אַךְ, המלמדת כי האיסור אינו מוחלט. במקרה של צורך בתחזוקת הבית, כגון עשיית ריקועי פחים וזהב או תיקונים אחרים, מותר לכהן בעל מום להיכנס אל הקודש, בתנאי שאין כהנים תמימים ללא מום או טהורים הזמינים לאותה מלאכה [תורה תמימה, מלבי"ם, משכיל לדוד].
הפסוק מפרט שני מוקדים שאליהם אסור לכהן לגשת: אֶל הַפָּרֹכֶת, שהיא הפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקודשים ששם מתקיימת עבודת הזאת הדם, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ, והכוונה היא למזבח החיצון שבעזרה שעליו מקריבים את הקרבנות [רש"י, מזרחי]. רוב הפרשנים מסכימים כי התורה הוצרכה לציין במפורש את שני המקומות הללו כדי למנוע טעות. אילו הוזכרה רק הפרוכת, היה ניתן לחשוב שהאיסור נובע מכך שהיא נמצאת עמוק בתוך הקודש, אך המזבח החיצון שנמצא בחוץ יהיה מותר. מנגד, אילו הוזכר רק המזבח, היה ניתן להסיק שהאיסור חל רק על מקום שבו מתבצעת עבודת הקרבת הקרבנות, ואילו הפרוכת, שמשמשת רק להזאת דם, תהיה מותרת. לכן מפרט הכתוב את שניהם. בנוסף, מאחר שכהן בעל מום מותר באכילת בשר קדשים המביאה כפרה, היה מקום לחשוב שגם יורשה לבצע עבודות כפרה שאינן כרוכות באש, כמו הזאת דם מול הפרוכת או על מזבח הזהב, ולכן באה האזהרה המפורשת שאוסרת זאת [בכור שור].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת מרכזית לגבי מהות האיסור. גישה אחת גורסת כי האיסור חל על ביצוע העבודה בלבד, ואילו עצם הכניסה לאזור שבין האולם למזבח נאסרה רק מדברי חכמים [רמב"ן, רד"צ הופמן]. מנגד, הגישה המרכזית האחרת סוברת כי נאסר על הכהן בעל המום להיכנס לאזורים אלו כלל, אפילו בביאה ריקנית, כלומר כניסה ללא כוונת עבודה, כגון כדי להשתחוות או לעמוד שם [רמב"ם, ביאור יש"ר]. טעם הדבר הוא שכהן הלבוש בבגדי כהונה באזורים אלו מייצג את האדם הקרוב לה' בשיא פריחתו ושלמותו, ונוכחות של מום פיזי מהווה פגיעה ברעיון החיים השלמים שהמקדש מייצג [רש"ר הירש]. יתרה מזאת, מכיוון שאדם מישראל שאינו כהן אינו מוזהר מן התורה שלא להיכנס להיכל שלא לצורך, היה מקום לחשוב שגם כהן בעל מום הפטור מעבודה לא יוזהר על כך, ולכן בא הפסוק וחידש את איסור הכניסה [העמק דבר].
התוצאה של הפרת האיסור מפורשת במילים וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי. המילה "מקדשי" מופיעה בלשון רבים, ויש בכך משמעות כפולה, היא מתייחסת גם לחילול המבנה הפיזי של המקדש על ידי עצם הכניסה אליו, וגם לחילול הקדשים והקרבנות על ידי עבודתו [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "מקדשי" מכוונת לא לעצם המבנה אלא לעבודת הקרבנות, ומלמדת שאם כהן בעל מום עבר על האיסור ועבד במקדש, עבודתו נפסלת ומחוללת.
הפסוק נחתם בהצהרה כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם, המדגישה כי ה' הוא מקור הקדושה המקדש את המקומות הללו, את הפרוכת ואת המזבח [חזקוני, בכור שור], והוא מקור החיים השלמים הדורש שמקומות אלו יישמרו בטהרתם ובשלמותם הרעיונית ללא כל פגם [רש"ר הירש].