יצא לכם לעמוד פעם מול מקום כל כך מיוחד וחשוב, שהרגשתם שיש כללים מאוד ברורים מי יכול להיכנס אליו ואיך צריך להיראות שם? במשכן, המקום שבו הרגישו את הקרבה הגדולה ביותר אל ה', היו כללים מיוחדים לכוהנים.
כוהן שיש לו פגיעה פיזית בגוף נשאר אדם קדוש ויכול לאכול מהבשר של הקורבנות, אבל התורה מציבה לו גבולות. המטרה היא לשמור על הרעיון שהמשכן מייצג חיים מושלמים ושלמים. המילה אַךְ מלמדת אותנו שהאיסור הזה הוא לא תמיד מוחלט. למשל, אם צריך לתקן משהו במשכן ואין כוהן אחר שיוכל לעשות זאת, מותר לו להיכנס. אבל בדרך כלל, אסור לו לגשת אֶל הַפָּרֹכֶת, שהיא הווילון המיוחד שמבדיל בין הקודש לקודש הקודשים, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ, שהוא המזבח שנמצא בחוץ ועליו מקריבים את הקורבנות. התורה מזכירה את שני המקומות האלה במפורש כדי שלא נטעה לחשוב שמקום אחד מותר והשני אסור.
לכוהן הזה אסור אפילו סתם להיכנס ולעמוד באזורים האלה, מפני שכוהן שלובש את בגדי הכהונה ונמצא במקומות הכי קרובים אל ה', צריך לייצג שלמות. אם הוא בכל זאת עובד שם, התורה מזהירה וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי, כלומר העבודה שלו נפסלת. הפסוק מסתיים במילים כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם, כדי להזכיר לנו שה' הוא המקור של כל הקדושה והחיים, והוא זה שמבקש לשמור על המקומות המיוחדים האלה שלמים וטהורים לגמרי.