לאחר שהתורה פירטה את דיני הקדושה והטהרה של כלל ישראל, היא עוברת לעסוק במעלה היתרה הנדרשת ממשרתי ה'. סמיכות פרשה זו לאיסור הפנייה לבעלי אוב וידעוני (העלאת באוב וכישוף) אינה מקרית. הפרשנים מסבירים כי התורה מנגידה בין הדברים: במקום לדרוש במתים באמצעות אוב, על ישראל לפנות אל הכהנים שיורו להם את דבר ה' באורים ותומים [חזקוני, צאינה וראינה]. במדרש מוסבר קשר נוסף: הקב"ה הראה למשה ששאול המלך עתיד ליפול בחרב. כששאל משה מדוע ייענש כך מלך ישראל הראשון, השיב לו ה' שזהו עונשו על כך שהרג את כהני העיר נוב, וכן על שדרש בבעלת אוב, ולכן נסמכו הנושאים זה לזה [פני דוד, צרור המור].
הפסוק פותח בכפילות לשונית: אֱמֹר... וְאָמַרְתָּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפילות זו נועדה "להזהיר גדולים על הקטנים" – הכהנים הבוגרים מצווים לא רק לשמור על טהרתם האישית, אלא לדאוג שגם ילדיהם הכהנים לא ייטמאו למתים [רש"י, רמב"ן]. יש המסבירים כי הכפילות נועדה להדגיש את חומרת האזהרה, שכן מדובר באיסור שהכהנים עלולים להיכשל בו בקלות מתוך צער על מות קרוביהם [רמב"ן]. גישה אחרת רואה בכפילות פנייה משולבת: אזהרה אחת לכהנים שלא ייטמאו, ואזהרה שנייה לישראל שלא יטמאו אותם [אור החיים]. בנוסף, יש הסבורים כי הדיבור לכהנים נעשה בלשון רכה ומכובדת של "אמירה", משום שהם משרתיו של מלך עליון [שפתי כהן].
הפנייה מופנית אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן. הפרשנים מדייקים מכל מילה בצירוף זה את גדרי האיסור: המילה "הכהנים" באה להוציא מן הכלל את ה"חללים" (כהנים שנפסלו מכהונתם), שאינם מוזהרים על הטומאה. מאידך, המילים "בני אהרן" באות לרבות כהנים בעלי מומים פיזיים – אף שאינם כשרים לעבודת המזבח, הם עדיין בני אהרן וחייבים בטהרה. עם זאת, האיסור חל על בני אהרן הזכרים בלבד, ולא על בנות אהרן, המותרות להיטמא למתים [רש"י, תורה תמימה]. ציון התואר "הכהנים" לפני "בני אהרן" מדגיש שהדרישה לטהרה אינה תלויה רק בזמן העבודה במקדש, אלא זוהי מעלה עצמית של כבוד וגדולה המלווה אותם בכל מקום ובכל עת [רמב"ן].
התורה משתמשת במילה לְנֶפֶשׁ כדי לתאר את המת. מבחינה הלכתית, מילה זו מרבה איסור היטמאות לא רק לגופה שלמה, אלא גם לחלקים הפורשים מן המת, ואפילו ל"רביעית דם" שיצאה ממנו [אור החיים, תורה תמימה]. מבחינה רעיונית, השימוש במילה "נפש" במקום "מת" נובע מכך שטומאת הגוף נוצרת דווקא בעקבות הסתלקות הנפש העליונה ממנו, מה שמותיר את הגוף כחומר ריק הסופג טומאה [אברבנאל]. הציון לֹא־יִטַּמָּא בלשון יחיד, למרות שהפנייה החלה ברבים, בא ללמד שזוהי חובה אישית על כל כהן באשר הוא, גם אם אינו משרת במשמרת במקדש באותה עת, או כדי להזהיר את האדם המטמא שלא יטמא את הכהן היחיד [אור החיים].
האיסור חל כל עוד המת נמצא בְּעַמָּיו, כלומר כאשר יש למת קרובים ואנשים אחרים מתוך עמו שיכולים לקבור אותו. מכאן לומדים הפרשנים כי כאשר מדובר ב"מת מצווה" – אדם שמת ואין מי שיתעסק בקבורתו – הכהן לא רק שמותר לו, אלא הוא מחויב להיטמא לו ולקוברו [רש"י, רשב"ם, ספורנו]. גישה נוספת רואה במילה "בעמיו" הדגשה שהכהן, בהיותו אדם נכבד ושר בעמו, אינו ראוי שיחלל את כבודו וקדושתו בטומאת מתים עבור אנשים שאינם קרוביו מדרגה ראשונה [רמב"ן, רלב"ג].