התורה מציבה גבולות ברורים לאופן שבו בני אדם מביעים את צערם. על אף שהותר לכוהנים להיטמא לקרוביהם הקרובים ולחלוק להם כבוד אחרון, נאסר עליהם להקצין את מנהגי האבלות ולפגוע בגופם. מנהגים אלו של תלישת שיער ושריטת הבשר היו נפוצים מאוד בעולם העתיק, במיוחד בקרב כומרי עבודה זרה שביקשו לרצות את אליליהם או להפגין את צערם [אבן עזרא, הכתב והקבלה, הופמן]. מעבר להרחקה ממנהגי הגויים, הפרשנים מצביעים על טעמים מהותיים לאיסורים אלו. הכוהנים, כמשרתי ה', צריכים לשמש סמל לחיים ולא לשאת על גופם אותות של מוות וייאוש [רש"ר הירש]. יתרה מכך, השחתת הגוף מתוך צער קיצוני עלולה להתפרש כתרעומת כלפי שמים וכחוסר אמונה בהישארות הנפש, דבר המהווה חילול ה' [תולדות יצחק, כלי יקר]. בנוסף, כוהן המשרת בקודש פנימה חייב להיות שלם ונאה, ואין זה ראוי שיעמוד לפני ה' כשראשו קירח, זקנו מגולח ובשרו שרוט [אבן עזרא, בעלי ברית אברם].
רוב הפרשנים מסכימים כי איסורים אלו אינם חלים רק על הכוהנים, אלא על כלל ישראל. התורה חזרה ופירטה אותם כאן כדי ללמד הלכות חדשות על ידי מערכת של השוואות וגזירות שוות בין הפסוקים העוסקים בכוהנים לאלו העוסקים בישראל. כל פרט שנכתב באחד מהם, משלים ומלמד על השני.
לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם: הכוונה היא ליצירת אזור קירח, בין אם על ידי תלישת שיער ובין אם על ידי מריחת חומר המשיר את השיער [רש"ר הירש]. איסור זה קיים רק כאשר הדבר נעשה מתוך צער על אדם שמת [רש"י, ספורנו, מלבי"ם]. המילה בְּרֹאשָׁם באה ללמד שהאיסור חל על כל שטח הראש, וזאת בניגוד לפסוק המקביל בישראל המזכיר רק את האזור ש"בין עיניכם" [רש"י, מזרחי]. הכפילות הלשונית יִקְרְחוּ קָרְחָה באה ללמד שאדם חייב בעונש נפרד על כל קרחה וקרחה שיעשה. רעיון זה בא לידי ביטוי גם במסורת הכתיב המיוחדת של המילה; בתורה נכתב יקרחה עם האות ה' בסופה (אף שקוראים אותה עם האות ו'), כרמז למקרה שבו אדם קורח חמש קרחות בבת אחת בעזרת חמש אצבעותיו, ומתחייב על כל אחת מהן בנפרד [מנחת שי, מלבי"ם].
וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ: בעוד שאצל ישראל נכתב איסור הזקן בלשון "לא תשחית", כאן מופיעה המילה יְגַלֵּחוּ. שילוב הפסוקים מלמד שהאיסור חל רק על פעולה שיש בה גם גילוח וגם השחתה מוחלטת של השיער מהשורש. פעולה כזו נעשית אך ורק באמצעות תער, ולכן תלישת שיער הזקן בעזרת פינצטה (מלקט) או כלי שיוף אחר אינה בכלל איסור זה [רש"י, ריב"א, בכור שור].
וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: מדובר בעשיית חריץ קל בבשר ביד, או פציעה עמוקה יותר באמצעות כלי [מלבי"ם]. בדומה לאיסור הקרחה, התוספת של המילה שָׂרָטֶת באה ללמד על ריבוי. כלומר, אם אדם עשה מספר שריטות, הוא מתחייב בעונש על כל שריטה ושריטה בנפרד, אפילו אם עשה את כולן בבת אחת [רש"י, תורה תמימה].