מעמדו הרוחני העליון של הכהן הגדול מחייב אותו להקפדה יתרה בכל תחומי חייו, ובמיוחד בבחירת בת זוגו. קדושתו היתרה דורשת שיישא אישה שמעולם לא הייתה שייכת לאיש אחר, כדי שייווצר ביניהם קשר שלם וטהור התואם את דרגתו.
הפרשנים שמים לב לסדר הופעת הפסולות בפסוק: אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה. בניגוד לדרך הרגילה במקרא, הסדר כאן הוא מן הקל אל החמור [ביאור יש"ר, העמק דבר, פירושי רד"צ הופמן]. הרשימה פותחת באיסור הקל ביותר, אלמנה, המותרת לכהן הדיוט; לאחריה גרושה, שאסורה גם לכהן הדיוט; אחריה חללה, הפסולה מלידתה או מנישואין פסולים; ולבסוף זונה, שפגמה עצמה במעשה עבירה. סדר זה נועד לאפשר מצב הלכתי של "איסור חל על איסור" – כלומר, אם אישה עברה את כל השלבים הללו בדיוק בסדר הזה, כל שלב מוסיף עליה חומרה חדשה, והכהן הגדול יעבור על איסור נפרד וילקה על כל מעמד ומעמד בפני עצמו [תורה תמימה, רש"ר הירש].
האיסור המייחד את הכהן הגדול לעומת שאר הכהנים הוא נשיאת אַלְמָנָה. נשאלת השאלה: הרי באלמנה אין כל פגם או חטא, ומדוע תיאסר עליו? יש המסבירים כי עצם העובדה שהיא הייתה נשואה בעבר לאדם אחר הופכת אותה לבלתי ראויה למעלתו העצומה של הכהן הגדול [רלב"ג]. גישה נוספת מבארת שקשר קודם עם איש מן השורה מותיר בה רושם חולין שאינו הולם את "זרע הקודש" של הכהן [פענח רזא, שפתי כהן]. איסור זה תקף בין אם נתאלמנה מן הנישואין ובין אם מן האירוסין [תורה תמימה, רלב"ג].
המילה וַחֲלָלָה מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כאישה שנולדה מפסולי כהונה [רש"י]. עם זאת, הפסוק משמיט את אות החיבור וי"ו לפני המילה זֹנָה. השמטה זו עוררה דיון: יש שלמדו מכך שהמילים מחוברות, והכוונה היא ל"חללה שהיא זונה" – אישה שנתחללה על ידי ביאה עם אדם הפסול לכהונה, כך שהיא נעשית חללה וזונה בו-זמנית [הכתב והקבלה, פירושי רד"צ הופמן]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים שההשמטה באה דווקא להפריד; בעוד שאלמנה, גרושה וחללה יכולות להיות בתולות, זונה בהגדרתה אינה כזו, ולכן הופרדה משאר הרשימה כדי שלא נטעה לחשוב שמדובר בזונה בתולה [משכיל לדוד].
המילים אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח באות להדגיש כי רק ביאה על נשים אלו מחללת את זרעו של הכהן. לעומת זאת, אם בא על אישה נידה – אף שעבר על איסור חמור – זרעו אינו נחשב "חלל", שכן איסור נידה הוא זמני ואינו מהווה פגם מהותי בגופה [תורה תמימה].
בהמשך הפסוק נאמר: כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה. כיוון שכבר נאמר בפסוק הקודם "והוא אשה בבתוליה יקח", הפרשנים מסבירים שהכפילות נועדה להפוך את הדבר למצוות עשה. כלומר, אין זו רק אזהרה שלא לשאת נשים פסולות, אלא חובה אקטיבית על הכהן הגדול לשאת אישה, ואותה אישה חייבת להיות בתולה [הטור הארוך, תורה תמימה, בכור שור]. מצווה זו דורשת שייקח נערה צעירה, בגיל שבו מחשבתה נתונה כולה לו ומעולם לא הופנתה לגבר אחר [רש"ר הירש]. בנוסף, נלמד מכאן שאסור לכהן הגדול לקדש אישה באמצעות קיום יחסי אישות, שכן בסיום הביאה היא כבר אינה בתולה, והוא מוזהר שלא לבוא אפילו על "בעולת עצמו" [רבנו בחיי].
המילה מֵעַמָּיו מגדירה את מוצאה של האישה. בעוד שיש מי שפירש שעליה להיות משבט הכהונה דווקא [פירושי רד"צ הופמן], הגישה המרכזית היא שהיא יכולה להיות מכלל ישראל. עם זאת, מילה זו ממעטת גיורת או שפחה משוחררת, אך מתירה בת של גר או גיורת שאחד מהוריה הוא מישראל [רלב"ג, אבן עזרא, תורה תמימה]. במקרה שהכהן אינו מוצא אישה מיוחסת במיוחד, הוא רשאי לשאת גם בת הדיוט מישראל, ובלבד שלא יישאר בלא אישה [העמק דבר].
המילה היתרה אִשָּׁה בסוף הפסוק מלמדת הלכה מעניינת: אם אדם קידש אלמנה בעודו כהן רגיל, ולאחר מכן התמנה לכהן גדול – מותר לו להשלים את הנישואין ולכנוס אותה לביתו, שכן תחילת הקידושין (ה"לקיחה") נעשתה בהיתר [רלב"ג, תורה תמימה].