התורה מפנה את מבטה מן הכהנים אל הציבור כולו, ומטילה את האחריות לשמירת קדושת הכהונה על כתפי האומה ובית הדין. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי וְקִדַּשְׁתּוֹ אינו רק המלצה לכבד את הכהן, אלא הוראה מעשית המחייבת התערבות וכפייה. אם כהן נשא אישה הפסולה לו לכהונה, כגון גרושה או חללה, חובה על בית הדין להכריחו לגרשה, ואף להלקות ולייסר אותו עד שיסכים לכך. אף על פי שחובת הכפייה כבר נרמזה בפסוקים הקודמים, פרשנים רבים מסבירים כי שם מדובר על מניעת היטמאות למתים, ואילו כאן ההדגשה היא על נישואין אסורים [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. יתרה מזו, התורה מבהירה כי גם אם הכהן כבר נשא אישה בעבירה ונדמה כי חולל ממעמדו ודינו כזר, אין להניח לו להישאר במצבו אלא חובה לאלצו לתקן את המעוות [דברי דוד]. השימוש בלשון יחיד במילה זו בא ללמד שאין הציבור יכול להתעלם מכהן אחד שסרח בטענה שישנם מספיק כהנים כשרים אחרים שיכולים לעבוד במקדש, אלא יש להקפיד על קדושתו של כל פרט ופרט [אור החיים].
הטעם לאחריות ציבורית זו מנומק במילים כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב. המילה "לחם" מתייחסת למאכלים ולקורבנות הקרבים על המזבח, ומכיוון שהכהן נבחר לשרת את ה' ולהקריב את קורבנותיו, מעלתו מחייבת יחס של קדושה [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מעבר לכך, יש המפרשים כי המילה "לחם" מרמזת גם על פרנסתם של ישראל. הכהן הוא צינור השפע של האומה, ואם הוא אינו ראוי וקדוש לעמוד לפני ה', הדבר עלול לפגוע בהשפעת הברכה והפרנסה של הציבור כולו. לכן לישראל יש אינטרס מובהק להכריחו לשמור על קדושתו [העמק דבר].
לצד חובת הכפייה על עבירות, מצווה התורה על יחס של כבוד והעדפה בחיי המעשה במילים קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שיש לנהוג בכהן מנהג קדושה ולהקדימו בכל עניין: לתת לו לפתוח ראשון בכל דבר, לעלות ראשון לקריאת התורה, לברך ראשון בברכת המזון וליטול מנה יפה בראש הסעודה. בניגוד לתחילת הפסוק העוסקת בכפייה על איסורים, חלק זה עוסק בכבוד אישי, ולכן אם הכהן בוחר מרצונו למחול על כבודו להעדיף אחרים, הדבר מותר [פני דוד]. לשון העתיד "יהיה" מלמדת שקדושה זו היא קבועה ונשארת קיימת גם אם הכהן נעשה בעל מום ונפסל מעבודת המקדש [מלבי"ם, חזקוני, אדרת אליהו].
הפסוק נחתם בהסבר השורשי לכלל המערכת הזו: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. ה' פונה כאן לכלל ישראל ומבהיר כי קדושת הכהן אינה מנתקת אותו מן העם, אלא אדרבה, היא השורש לקדושת האומה כולה. רק באמצעות קדושת הכהנים, ה' משרה את שכינתו בתוך המחנה ומקדש את ישראל, ואם אין כהן ראוי – אין השראת שכינה [רמב"ן, אור החיים, רש"ר הירש]. יתרה מזו, כיבוד הכהן אינו נובע מהתנשאות אישית שלו, אלא מכבוד ה' עצמו. כאשר הציבור מכבד את משרתי ה', הוא בעצם מכבד את בוראו, וכמידה כנגד מידה, ה' מעניק כבוד וקדושה לעם ישראל כולו [אלשיך, העמק דבר].