הדרישה לשלמות גופנית מן הכהנים המשרתים בקודש מהווה תנאי בסיסי לעמידה לפני ה', ומדגישה את החשיבות של ייצוג נקי ושלם בעבודת המקדש. פסוק זה חוזר ומדגיש את האיסור על כהן בעל מום לגשת אל המזבח, תוך שימוש בלשון כפולה וייחודית שנועדה ללמד פרטים רבים על מהות האיסור, היקפו וגבולותיו.
השימוש החוזר במילים בפסוק מהווה אזהרה כפולה לעם ישראל, שעליהם להשגיח ולא להניח לכהן בעל מום לעבוד במקדש [אור החיים]. המעבר מלשון נוכח בפסוקים הקודמים ללשון נסתר במילים מִזֶּרַע אַהֲרֹן, נובע מכך שכאן הכתוב מוסר את הציווי באותה לשון שבה נאמר למשה [פירושי רד"צ הופמן].
הביטוי כׇּל־אִ֞ישׁ בא לרבות ולהרחיב את איסור העבודה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור אינו מוגבל רק לרשימת המומין הספציפית שהוזכרה בפסוקים הקודמים, אלא כולל בתוכו חסרונות ומומים נוספים. הרחבה זו כוללת גם חריגות במבנה הגוף, כגון אדם גבוה או נמוך באופן קיצוני, שינויים בולטים בצבע העור, וכן מצבים של חירשות, שוטות או שכרות [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיים הבדל הלכתי משמעותי בין סוגי המומים: בעוד שעבודתו של כהן בעל מום המפורש בתורה פסולה לחלוטין, אם כהן בעל חריגות גופנית שהתרבתה מדרשת הכתוב עבד במקדש, עבודתו כשרה בדיעבד [ברכת אשר על התורה].
אף על פי שהאיסור הורחב, המילים אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מצמצמות אותו להיבט החיצוני בלבד. בניגוד לקרבנות מן החי, שנפסלים גם בשל מומים פנימיים ונסתרים (כגון פגיעות באיברים פנימיים או המלטה יוצאת דופן), באדם הפסול חל אך ורק על מומים חיצוניים וגלויים לעין. על הכהן להיות בעל מראה נורמטיבי השווה לשאר בני אדם [תורה תמימה, מלבי"ם]. כמו כן, ציון ייחוסו של הכהן מלמד כי המום פוסל אך ורק את זרע אהרן מעבודת הקודש הייחודית להם, אך אדם שאינו כהן (זר) שיש בו מום, מותר בכל הפעולות המותרות לזרים רגילים [ביאור יש"ר, פירושי רד"צ הופמן].
האיסור לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב מקיף את כל שלבי עבודת הקרבנות. הוא כולל לא רק את הפעולות הסופיות, אלא גם עבודות הכנה כגון קבלת הדם, יציקת השמן, תנופה וקמיצה [תורה תמימה]. עם זאת, עונש המלקות על הפרת האיסור חל רק על ביצוע עבודות שהן גמר וסיום המלאכה, כמו זריקת הדם או הקטרת החלבים על המזבח [רלב"ג].
הכתוב מפרט את סוגי העבודות האסורות: אִשֵּׁ֣י ה', שהם החלקים המוקטרים ונשרפים על אש המזבח [רלב"ג, העמק דבר], וכן לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו, מונח המתייחס לחלקי הקרבן המונפים על ידי הכהן [העמק דבר], או לקדשי הקדשים באופן כללי [אדרת אליהו]. הפרשנים מסכימים כי המילה "לחם" בהקשר זה אינה מכוונת ללחם ממש, אלא משמשת כשם כולל לכל סוגי המאכלים והקרבנות. אף שהדבר צוין מוקדם יותר בפרשה, התורה חוזרת על כך כאן כדי ללמד שגם קרבנות שאין בהם מנחת סולת ולחם כלל, עדיין מוגדרים כ"לחם" וסעודת גבוה [רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד, גור אריה].
בסוף הפסוק חוזרת התורה ומדגישה מ֣וּם בּ֔וֹ. כפילות זו נועדה לבטא את חומרת העוון של חילול העבודה, בדומה לחומרת חטאים מהותיים אחרים [אבן עזרא, פירושי רד"צ הופמן]. במקביל, מילים אלו מלמדות על תנאי יסודי בפסול הכהן: הפסול קיים רק בעוד המום נמצא בו בפועל. במידה ומדובר במום עובר שהתרפא לחלוטין, הכהן חוזר לכשרותו ומותר לו לשוב ולשרת בקודש [רש"י, תורה תמימה, ביאור יש"ר, מלבי"ם].