פסגת הכהונה דורשת התמסרות מוחלטת המפקיעה את האדם ממעגלי האבלות והצער האישיים. הכהן הגדול מייצג את האידיאל הלאומי ואת הקדושה העליונה, ולכן הוא נדרש להתעלות מעל רגשותיו הפרטיים ולהוות סמל תמידי של חיים ושלמות.
התורה מכנה אותו וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, ביטוי המלמד כי עליו להיות גדול ומוערך משאר הכהנים בחמש תכונות מרכזיות: בנוי, בכוח, בעושר, בחכמה ובמראה מכובד [רבנו בחיי, תורה תמימה, הירש]. הקידומת מ"ם במילה מֵאֶחָיו נדרשת על ידי הפרשנים כהוראה לכך שאם הכהן הגדול חסר אמצעים, חובה על אחיו הכהנים להעשיר אותו ולרומם אותו משלהם, כדי שיהיה בלתי תלוי כלכלית ודעתו תהיה מיושבת עליו בעבודתו [מלבי"ם, תורה תמימה, אילת השחר]. יתרה מכך, ההדגשה שהוא נבחר מתוך אחיו באה ללמד שאין הוא בריה מסוג נפרד או מעמד מנותק מעם ישראל, אלא אדם שהתעלה מתוך הכלל [אלשיך].
מעמדו הייחודי נוצר בשני אופנים: אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, כלומר הכתרתו על ידי יציקת השמן, וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים, שמשמעותו מינויו ומתן הרשות ללבוש את שמונת בגדי הכהונה הגדולה [שטיינזלץ, שפתי כהן]. הפרשנים מסבירים כי הכפילות נועדה לכלול גם את הכהנים הגדולים של תקופת בית שני. מאחר ששמן המשחה נגנז ולא היה קיים בבית שני, התורה מדגישה שגם כהן שהתקדש רק מעצם לבישת ריבוי הבגדים נושא בקדושה המלאה וחלים עליו כל האיסורים [פרדס יוסף, אלשיך, הופמן]. די בכך שהכהן נמשח או לבש את הבגדים אפילו ליום אחד, כדי שיתחייב בכל דיני הכהונה הגדולה [מלבי"ם, אדרת אליהו]. יש המוצאים הקבלה ישירה בין הפעולות לאיסורים: בגלל שמן הקודש שעל ראשו, נאסר עליו לפרוע את שערותיו, ובגלל בגדי הקודש שלבש, נאסר עליו לפרום אותם [אברבנאל].
מתוך מעלה זו נגזרים איסורי האבלות: אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. משמעות הציווי היא שאסור לו לגדל את שער ראשו לאות אבל, ואסור לו לקרוע את בגדיו [רש"י, חזקוני]. ניסוח הפסוק, המקדים את המושא לפועל, בא להנגיד את הכהן הגדול לשאר בני האדם שמגדלים את שערם וקורעים את בגדיהם בעת אבל [גור אריה]. בניגוד לכהן הדיוט שאסור בפריעת ראש וקריעת בגדים רק בזמן עבודתו במקדש, הכהן הגדול נחשב כמי שנמצא תמיד לפני ה', ולכן איסורים אלו חלים עליו לעולם, גם מחוץ למקדש וגם שלא בשעת אבלות [רלב"ג, מזרחי, הופמן].
באשר לאיסור קריעת הבגדים, קיימת מחלוקת האם מדובר באיסור מוחלט. גישה אחת גורסת כי אסור לכהן הגדול לקרוע את בגדיו כלל. לעומתה, גישה אחרת מדייקת את משמעות המילה יִפְרֹם (קריעה של שפת הבגד), ומסבירה שהכהן הגדול אינו קורע את חולצתו מלמעלה, סמוך לצוואר, כדרך שאר האבלים, אך מותר לו לקרוע את שולי בגדו מלמטה, סמוך לרגליו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. לקריעה ייחודית זו מלמטה ניתן טעם סמלי, המורה על כך שבעולמו הרוחני של הכהן הגדול אין ירידה, אלא רק התעלות מתמדת [רבנו בחיי]. בסופו של דבר, הכהן הגדול נדרש לייצג את החיים ואת השמחה הנובעים מהקרבה לה', ולכן אסור לו לשאת על גופו ועל בגדיו סממנים של מוות וחידלון [הירש].