מעמדו הרם של הכהן הגדול דורש ממנו התמסרות מוחלטת לעבודת הקודש, עד כדי ניתוק מאבלות אישית על קרוביו. בשעת צער עמוק, הוא נתבע להציב את כבוד השכינה מעל לרגשותיו האנושיים הטבעיים.
הציווי וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא אוסר על הכהן הגדול לעזוב את עבודתו [רמב"ן, מזרחי, הופמן], וכן אוסר עליו לצאת וללכת אחר מיטת המת בהלוויה [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, בכור שור]. המילה הַמִּקְדָּשׁ אינה מתייחסת בהכרח רק למבנה הפיזי של המשכן או המקדש, אלא למעשיו ולעבודת הקודש שלו [ביאור יש"ר, מלבי"ם, משכיל לדוד].
הפרשנים נחלקו לגבי אופי האיסור ללוות את המת. הגישה המחמירה קובעת כי אסור לו לצאת כלל מן המקדש או מביתו אל ההלוויה, מחשש שמא מתוך מרירות לבו וצערו הוא ישכח את כללי הטהרה וייגע במת [מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, משכיל לדוד, פרדס יוסף]. מנגד, יש הסבורים כי האיסור הוא לצאת מ"קדושתו", ולכן מותר לו ללוות את המת מרחוק, תוך עשיית היכר שימנע ממנו להיטמא [מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, משכיל לדוד].
הביטוי וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו מעורר דיון בין המפרשים האם מדובר באזהרה חמורה או בהיתר ייחודי. גישה אחת רואה בכך איסור מוחלט: אם הכהן הגדול נוהג מנהג חול ועוזב את עבודתו במקדש בשביל ללוות את מתו, הוא מחלל את הקודש, שכן הוא מראה שכבוד המת חשוב לו יותר מכבוד המקדש והעבודה שנמסרה לו [רמב"ן, ספורנו, טור, ביאור יש"ר, שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת מפרשת משפט זה כהיתר. הכתוב קובע שאם הכהן הגדול נשאר במקדש ומקריב קורבנות כשהוא אונן (אבל ביום המיתה), עבודתו אינה מחוללת והיא כשרה לחלוטין. מתוך כך לומדים הלכה הפוכה לגבי כהן הדיוט: אם כהן רגיל עובד במקדש בהיותו אונן, הוא מחלל את העבודה ופוסל אותה [רש"י, שפתי חכמים, בכור שור, הכתב והקבלה, הופמן, מלבי"ם]. עם זאת, אף שהכהן הגדול רשאי להקריב באנינות, אסור לו לאכול מבשר הקודשים באותו יום, שכן אכילת קודשים דורשת שמחה [רלב"ג, בכור שור]. יש המשלבים בין הגישות ומסבירים כי הפסוק כולל את שני העניינים: אזהרה שלא יעזוב את העבודה, והבטחה שאם יישאר ויעבוד באנינותו, עבודתו לא תתחלל [רמב"ן, מזרחי, מלבי"ם].
הסיבה להלכות אלו טמונה במילים כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו. המילה נֵזֶר משמעותה כתר [שטיינזלץ], והיא מסומנת בטעם המקרא "תלישא" בתחילתה [מנחת שי]. שמן המשחה שבו נמשח הכהן פועל עליו ככתר המרומם אותו מעל שאר העם לכבוד ולקדושה [ביאור יש"ר]. מסיבה זו, עליו לשמור על כוונתו מבלי להתפעל מאירועים אישיים קשים, ולהיות שרוי בפנים צוהלות הראויות לעמידה לפני המלך [רלב"ג, העמק דבר]. במקביל, הקדמה זו משמשת גם כאזהרה לכהן שלא יתגאה על אחיו בשל מעמדו, אלא יזכור תמיד שאלוהיו נמצא מעל ראשו [שפתי כהן].
הפרשנים מציינים כי היתר ההקרבה באנינות תקף הן לכהנים גדולים בבית ראשון שנמשחו בשמן, והן לאלו שבבית שני שלא נמשחו בשמן אך היו מרובי בגדים ונשאו את "נזר הקודש" (ציץ הזהב) על ראשם. לעומת זאת, "כהן משוח מלחמה" אינו נכלל בהיתר זה ואינו מקריב כשהוא אונן [תורה תמימה, אדרת אליהו, מלבי"ם].
הפסוק נחתם במילים אֲנִי ה׳, המדגישות כי הכהן מקבל את תפקידו, קדושתו העליונה ומעמדו המיוחד ישירות מכוחו של אלוהים, ובשמו הוא עובד [שטיינזלץ, הופמן, מלבי"ם]. מי שמשמח את השם בעבודתו, מחויב להתקדש בקדושה יתרה [בכור שור].