ויקרא, פרק כ״א, פסוק י״ב

מעמדו הרם של הכהן הגדול דורש ממנו התמסרות מוחלטת לעבודתו, עד כדי ניתוק מאבלות אישית על קרוביו. הציווי וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא אוסר עליו לעזוב את עבודת הקודש כדי ללוות את המת, מחשש שייגע בו מתוך צערו או כדי שישמור על קדושתו מרחוק. הקביעה וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו מזהירה כי עזיבת המקדש לטובת כבוד המת היא פגיעה בקודש, אך גם מלמדת שאם הכהן יקריב קורבנות ביום אבלו, עבודתו תישאר כשרה לחלוטין. דרישה זו נובעת מכך שכִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו, שכן שמן המשחה משמש ככתר המרומם אותו מעל שאר העם, ומחייב אותו לעמוד לפני המלך מבלי לתת לאירועים אישיים קשים להסיח את דעתו. המילים אֲנִי יְהֹוָה חותמות את הפסוק ומזכירות כי קדושתו הייחודית של הכהן נובעת ישירות מכוחו של ה', ולכן הוא מחויב להתקדש בעבודתו.