ויקרא, פרק כ״א, פסוק כ״א

הדרישה לשלמות גופנית בעבודת המקדש חלה על כׇּל־אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן, ומרחיבה את איסור העבודה גם לחריגות במבנה הגוף או בחושים, אך המילים אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם מצמצמות את הפסול לפגמים חיצוניים וגלויים לעין בלבד. כהן בעל מום לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב ופסול לכל שלבי העבודה, החל מפעולות ההכנה ועד למעשים הסופיים. איסור זה מקיף את הקרבת אִשֵּׁי ה', שהם החלקים הנשרפים באש המזבח, ואת לֶחֶם אֱלֹהָיו, מונח כללי המציין את כל סוגי הקרבנות גם אם אינם מכילים לחם כלל. החזרה על המילים מוּם בּוֹ בסוף הפסוק נועדה להדגיש את חומרת האיסור, אך בד בבד היא מלמדת שהפסול תקף רק כל עוד הפגם קיים בפועל, ואם הכהן התרפא לחלוטין הוא רשאי לשוב ולשרת בקודש.