ויקרא, פרק כ״א, פסוק י״ח

העמידה לשרת בקודש לפני ה' דורשת שלמות גופנית, שכן כשם שאין זה מכובד להגיש מנחה פגומה למושל בשר ודם, כך כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב לעבוד במקדש. אזהרה זו חלה על מומים קבועים וזמניים כאחד, ומקיפה כל כהן באשר הוא ואפילו את אהרן עצמו. התורה מונה אבות מומים בולטים המשבשים את התפקוד או המראה, כגון אִישׁ עִוֵּר הסובל מעיוורון או מלקות ראייה, אוֹ פִסֵּחַ הצולע או בעל עיוות במבנה הרגל. בנוסף נפסלים כהנים בעלי פגמים אסתטיים בולטים, כמו אוֹ חָרֻם, שפירושו אף פחוס, שקוע או מעוות המשחית את צורת הפנים, אוֹ שָׂרוּעַ, שהוא מצב שבו איבר אחד מתוח, בולט או גדול באופן חריג ביחס לאיבר המקביל לו.