התורה שבה ומדגישה את הפסול של כהן בעל מום מלעבוד בקודש, ומוסיפה רובד של נימוק והרחבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים "כִּי כָל אִישׁ" באות לתת טעם לאיסור: קל וחומר הוא, שכן כשם שאין זה ראוי להגיש מנחה פגומה כדורון למושל בשר ודם, קל וחומר שאין זה מכובד שכהן בעל מום ייגש לשרת לפני ה' [רש"י, מזרחי, בכור שור, חזקוני]. העמידה לשרת בקודש דורשת שלמות, בדומה לאיסור לבוא בשער המלך בלבוש שק [ספורנו], והעבודה דורשת שהכהן ייכנס בשלמותו אל הקודש [פרדס יוסף].
מעבר לנימוק, כפילות האזהרה ביחס לפסוק הקודם באה להרחיב את מעגל הפסולים. בעוד שהפסוק הקודם עוסק במום קבוע, המילים "אֲשֶׁר בּוֹ מוּם" מלמדות שהאיסור חל גם על מום עובר וזמני [הכתב והקבלה, תורה תמימה, מלבי"ם]. בנוסף, הניסוח הכולל "כָל אִישׁ" בא לרבות אפילו את אהרן הכהן עצמו, שאף הוא מוזהר בכך למרות קדושתו [תורה תמימה, מלבי"ם], וכן ללמד שהפסול חל אפילו בזמן שבו הותרה הקרבה בבמות פרטיות על ידי זרים [העמק דבר, רד"צ הופמן].
התורה מונה בפסוק מומים ספציפיים, אך הפרשנים מסכימים כי אלו הם "אבות מומים" המשמשים כדוגמאות בלבד, שמהם נלמדים עשרות מומים אחרים הפוסלים לעבודה [רמב"ן, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. התורה פותחת במומים החמורים והבולטים ביותר, המשבשים את התפקוד הטבעי, את מבנה העצמות או את מראהו התקין של האדם [רמב"ן, רלב"ג].
המומים המפורטים בפסוק:
אִישׁ עִוֵּר – הפסול חל בין אם העיוורון הוא בשתי העיניים ובין אם בעין אחת בלבד. התוספת של המילה "איש" באה ללמד שגם אדם שעינו שלמה מבחינה פיזית, אך הוא סובל מלקות המונעת ראייה (כגון כתמים לבנים על העין או דמעת קבועה), נחשב לעיוור ופסול לעבודה [תורה תמימה, מלבי"ם].
אוֹ פִסֵּחַ – אדם הצולע או דולג, בין אם המום בשתי רגליו ובין אם ברגל אחת. בכלל זה נכללים גם מומים מולדים או נרכשים במבנה כף הרגל, כגון רגל עקומה או רגל שחלקה האמצעי מוגבה מהקרקע [תורה תמימה, מלבי"ם].
אוֹ חָרֻם – מום אסתטי בולט שבו גשר האף פחוס ושקוע פנימה, עד כדי כך שהאדם יכול לאפר את שתי עיניו בתנועה אחת רציפה. המילה נגזרת משורש ח.ר.ם, המציין חורבן והשחתה, שכן האף הוא הדרת הפנים, ובהיעדרו צורת הפנים נראית חרבה ומושחתת [רש"י, רמב"ן, הטור הארוך, רד"צ הופמן]. תחת קטגוריה זו נכללים כל העיוותים בצורת האף, כגון אף סתום, קצר מדי או ארוך ושמוט [תורה תמימה, מלבי"ם].
אוֹ שָׂרוּעַ – מום שהוא למעשה היפוכו של ה"חרום": מצב שבו אחד מאיברי הגוף מתוח, בולט או גדול באופן חריג ביחס לאיבר המקביל לו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המילה נגזרת מלשון "השתרעות" והרחבה. הדבר בא לידי ביטוי כאשר עין אחת גדולה מחברתה, או כאשר רגל אחת ארוכה מן השנייה עקב שמיטת הירך, וכן כאשר ישנה בליטת עצם חריגה באגודל, בעקב, או כשכף הרגל רחבה כשל אווז [רש"י, מלבי"ם, תורה תמימה, ביאור יש"ר].