פסול הכהנים לעבודה במקדש נובע מפגמים גופניים, וכאן התורה מתמקדת במומים הקשורים לגפיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאזכור של היד והרגל בא ללמד כלל יסודי בהלכות מומים: פסול חל אך ורק על פגמים הנמצאים בגלוי, באיברים החיצוניים של הגוף. לעומת זאת, מום פנימי, כגון חוסר של איבר פנימי כמו טחול או כליה, אינו נחשב למום הפוסל את הכהן מעבודתו [תורה תמימה, רלב"ג].
באשר למקור הפגם, קיימות במקורות התייחסויות שונות המשלימות זו את זו. מצד אחד, יש המפרשים כי מדובר בפגמים הנגרמים מתאונות ומסיבות חיצוניות לגוף, בניגוד למומים מולדים, והם פוסלים את הכהן כל עוד העצם לא התרפאה [ספורנו, ביאור שטיינזלץ, העמק דבר]. מאידך, מתוך הניסוח אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ, למדו חכמים שההקפדה אינה רק על אירוע השבירה עצמו, אלא על המצב הנתון של האדם בעל הפגם. לכן, הפסול מתרחב וכולל גם עיוותים בגפיים הקיימים מלידה [תורה תמימה, מלבי"ם]. יתרה מזאת, המילים אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מלמדות שגם אם השבר או הפגם אינם ניכרים כלל כשהאדם במנוחה, אלא מתגלים רק מחמת מאמץ, מלאכה או הליכה, הדבר נחשב למום פוסל לכל דבר [העמק דבר].
הפרשנים מרחיבים את ההגדרה של שֶׁבֶר רָגֶל וכוללים בה לא רק עצם שבורה, אלא גם סוגים שונים של עיוותים מבניים ברגליים. בכלל זה נמנים מצבים של ברכיים העקומות פנימה ונוקשות זו בזו בזמן הליכה, רגליים עקומות שבהן אי אפשר להצמיד את הברכיים כשהעקבים צמודים, וכן מצבים של רגליים הפוכות או עצם הבולטת מן הבוהן [תורה תמימה, מלבי"ם].
באופן דומה, המונח שֶׁבֶר יָד אינו מוגבל לשבירת הזרוע בלבד, אלא כולל כל סוג של שבר, אפילו באצבע אחת. בנוסף, נכללים בכך מומים במבנה כפות הידיים, כגון אצבעות חסרות או אצבעות מחוברות ודבוקות זו לזו מלידה, כל עוד לא הפרידו ביניהן [תורה תמימה, מלבי"ם].