מעמדם הרוחני הייחודי של הכהנים דורש מהם רף עליון של טהרה בחיי המשפחה. כמי שמייצגים את עבודת ה' במקדש, ביתם חייב לשקף קדושה, צניעות ושלמות. כדי להגן על כבוד הכהונה ועל יוחסין נקיים מכל ספק, התורה מגבילה את הכהנים מנשיאת נשים שעברן או מעמדן עלולים לפגום בקדושה זו.
האיסור הראשון הוא על אִשָּׁה זֹנָה. בעוד שעל פי הפשט המילה מתארת אשה המפקרת עצמה לזנות [אבן עזרא, מלבי"ם], חכמי ההלכה מרחיבים את ההגדרה. הגישה המרכזית קובעת כי מדובר באשה שקיימה יחסי אישות עם גבר שאסור לה על פי התורה. בין הפרשנים קיימת מחלוקת לגבי היקף האיסור: יש הסבורים כי מדובר רק באיסורים חמורים שבהם הקידושין כלל אינם תופסים, כגון חייבי כריתות או גוי [תוספות, רא"ש], בעוד אחרים מרחיבים זאת לכל בעילה האסורה על פי התורה, אפילו באיסורי לאו רגילים [רש"י, רמב"ם]. בנוסף, איסור זה כולל גיורת או שפחה משוחררת, שכן הן מגיעות מרקע שאינו כפוף לגדרי הצניעות של ישראל [תורה תמימה, רש"ר הירש]. יש המעניקים למילה משמעות פנימית ודורשים את המילה מלשון "מזון", שכן אשה זו ניזונת ושואבת כוח מטומאה [שפתי כהן].
הפסול השני הוא וַחֲלָלָה, מונח הנגזר מהשורש ח.ל.ל, המציין יציאה מקדושה לחולין, או לשון "חלל" וריקנות רוחנית, שכן הקדושה פרחה ממנה והיא חלולה [מלבי"ם, שפתי כהן]. המושג מתייחס לשני מצבים עיקריים: אשה שנולדה מנישואין הפסולים לכהונה (כגון בת מכהן גדול ואלמנה, או מכהן הדיוט וגרושה), או אשה כשרה במקורה שהתחללה ונפסלה לכהונה בעקבות קיום יחסים עם חלל או אדם אחר הפסול לכהונה [רש"י, בכור שור, חומש קה"ת]. בניגוד לזונה, החללה אינה בהכרח אשה שדבק בה קלון אישי מפורסם, אך מעמדה הרוחני והפוטנציאל שלה לקדושת הכהונה נפגם לבלי שוב [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
הקבוצה השלישית היא וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ. חיבורה של הגרושה לאיסורי זונה וחללה נובע מכך שבעבר, גירושין היו לרוב תולדה של חשד להתנהגות בלתי מוסרית או "ערות דבר". לכן, נישואין לגרושה עלולים להטיל צל על המוניטין של הכהן ועל ייחוס ילדיו [תורה תמימה, The Torah]. עם זאת, האיסור הוא מוחלט וחל גם כאשר הגירושין נעשו בהסכמה מלאה, ואפילו במקרים שבהם האשה עצמה דרשה את הגט מבעל רשע [פרדס יוסף]. מבחינה רעיונית, הגירושין מייצגים פירוד של נשמות שנועדו להיות יחד, מצב העומד בניגוד למהותו של הכהן שנועד להרבות שלום וייחוד בעולם [שפתי כהן].
הפרשנים מדייקים בתוספת המילים בפסוק. המילה וְאִשָּׁה נדרשת כריבוי שנועד לכלול גם "חלוצה" (אשה שייבמה סירב לשאתה וחלץ לה נעל), שאסורה לכהן מדברי חכמים בשל דמיונה לגרושה, שכן גם בה ישנו אלמנט של דחייה [תורה תמימה, מלבי"ם]. התוספת מֵאִישָׁהּ באה ללמד שהאיסור חל רק כאשר הגירושין באו מבעלה החוקי, ולא מגבר שנישואיו אליה היו בטעות או חסרי תוקף הלכתי [חזקוני]. מנגד, מילים אלו מלמדות שגם במקרה של "ריח גט" – מצב שבו הבעל נתן גט אך התנה שהיא אסורה לכל אדם אחר – אף על פי שהיא אינה מגורשת לחלוטין ואינה מותרת לעלמא, היא כבר נפסלה לכהונה מעצם ההרחקה והפירוד מאישהּ [הכתב והקבלה, ברטנורא].
הפועל לֹא יִקָּחוּ מופיע פעמיים בפסוק. כפילות זו נועדה ללמד שהאזהרה אינה מופנית רק לכהן עצמו, אלא גם האשה מוזהרת שלא להינשא לו. במערכת היחסים הזו, שניהם נושאים באחריות שווה לאיסור [תורה תמימה, הירש]. סידור האיסורים בפסוק (זונה, חללה, גרושה) אינו מקרי, אלא יורד מן החמור אל הקל, כדי להדגיש שהכהן מוזהר לא רק מפני החמורות, אלא אפילו מהקלה שבהן [הטור הארוך].
הפסוק נחתם בהנמקה כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו. אף על פי שכל עם ישראל קדוש, הכהן נושא קדושה יתרה וקבועה כנציג ה' [ביאור יש"ר]. מטרת ההגבלות אינה רק למנוע עבירה, אלא להבטיח שזרע הכהונה יישאר טהור וראוי לתפקידו [ספורנו]. הכהן נדרש להעמיד בית שיהווה מופת של טהרה, נאמנות ושלמות בתוך העם, ובכך הוא מקדש את שם ה' גם בחיי המשפחה הפרטיים שלו, ומונע לזות שפתיים שעלולה לפגוע במעמדו הציבורי [רש"ר הירש, העמק דבר].