רשימת המומים הפוסלים את הכהן מעבודת המקדש מסודרת בהדרגה, החל מחסרון איברים, דרך שברים בעצמות, ועד למומים אסתטיים, מחלות עור ופגמים פנימיים [הטור הארוך, רש"ר הירש]. מומים אלו כוללים לעיתים פגמים שאינם מונעים תפקוד פיזי ואינם מכאיבים, אך הם בולטים לעין ומשנים את צורתו הטבעית של האדם [ביאור שטיינזלץ, העמק דבר].
בביאור המונחים גִבֵּן ודַק, ניכרת מחלוקת מרכזית בין הפרשנים האם מדובר במומים הקשורים למבנה הגוף או לפגמים באזור העיניים.
לגבי גִבֵּן, גישה אחת מפרשת זאת כמום במבנה הגב, דהיינו אדם בעל חטוטרת (גיבנת), מלשון "הרים גבנונים" [אבן עזרא, חזקוני, מלבי"ם, פירושי רד"צ הופמן]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפגם בגבות העיניים ("גבינים"), כגון גבות ששערן ארוך במיוחד ונופל על העיניים, גבות המחוברות זו לזו ללא רווח, או חוסר מוחלט של שיער בגבות [רש"י, הטור הארוך, תורה תמימה, רלב"ג].
בדומה לכך, המילה דַק מפורשת על ידי חלק מהמפרשים כתיאור לאדם ננס, קצר קומה או כחוש מאוד [אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר]. אולם, פרשנים רבים מסבירים שזהו מום בתוך העין עצמה, כגון קרום דק, ענן או נקודה שקועה המכסה חלק מהעין ומפחיתה את הראייה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, רלב"ג].
המום הבא, תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, מתאר פגם המבלבל את מראה העין. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר במצב שבו חוט או כתם לבן חודר מתוך החלק הלבן של העין וחוצה את קו המסגרת אל תוך החלק השחור (האישון), מה שיוצר מראה מעורבב [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, רלב"ג]. יש המדמים פגם זה לצורה של תולעת או חילזון [רש"י, שד"ל, גור אריה], וביאור נוסף קושר את המילה ללשון השחתה [אבן עזרא, חזקוני]. התוספת של המילה בְּעֵינוֹ באה ללמד שגם שינוי במיקום העין או חוסר סימטריה נחשב למום הפוסל, כגון אדם שעיניו פונות לכיוונים שונים ונראה כמדבר עם אדם אחד אך מביט באחר [תורה תמימה, מלבי"ם]. הפרשנים מציינים כי התורה מפרטת שלושה סוגי מומים בראייה כדי להקיף את כל הרמות: עיוורון מוחלט, פגיעה חלקית בראייה על ידי קרום, ופגם אסתטי שאינו פוגע בהכרח בראייה אלא רק משנה את מראה העין [מזרחי, תורה תמימה, גור אריה].
מכאן עובר הפסוק למחלות עור קשות: גָרָב ויַלֶּפֶת. הגָרָב מתואר כשחין (פצע או חטט) יבש לחלוטין, הן מבחוץ והן מבפנים, המלווה בגירוד קשה [רש"י, מזרחי, רלב"ג, ביאור יש"ר]. היַלֶּפֶת, לעומת זאת, היא מחלת עור המכונה "חזזית מצרית", אשר לחה מבחוץ אך יבשה מבפנים. שמה נובע מכך שהיא "מלפפת" ונדבקת לאדם ללא מרפא עד יום מותו [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, אבן עזרא].
המום האחרון הנזכר בפסוק הוא מְרוֹחַ אָשֶׁךְ, המתייחס לפגיעה באברי הרבייה של הזכר (האשכים), שלעיתים אף אינה ניכרת לעין מבחוץ [ברכת אשר על התורה]. קיימות שלוש גישות עיקריות להבנת מהות הפגם, הנובעות מניתוח שורש המילה:
הגישה הראשונה גוזרת את המילה מהשורש מר"ח, כלומר מעיכה, ומסבירה שמדובר באדם שאשכיו נמעכו, נכתתו או נפצעו [רשב"ם, מזרחי, רלב"ג, חזקוני].
הגישה השנייה קושרת את המילה לשורש רו"ח, ומפרשת שמדובר במצב שבו האשכים נפוחים מרוח או מנוזלים, כעין שבר או בקע [אבן עזרא, מלבי"ם, שד"ל, פירושי רד"צ הופמן].
הגישה השלישית מפרשת את המונח כחוסר של אחד האשכים, או לחלופין, על דרך הנוטריקון של המילים "מראה חשך", דהיינו שעורו של האדם באותו אזור חשוך ושחור באופן חריג [תורה תמימה, מלבי"ם].