חתימת הציוויים הנוגעים לקדושת הכהנים אינה מסתכמת בהוראה פנימית למשרתי המקדש בלבד, אלא הופכת את השמירה על טהרת העבודה לאחריות לאומית המקיפה את העם כולו.
המילים וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה מהוות ביטוי קצר ותמציתי שמשמעותו היא שמשה אמר להם את כל המצוות שה' ציווה אותו [מזרחי]. חתימה זו מוסבת למעשה על הפרשיות הקודמות; מכיוון שבפרשיות שלמעלה חסרו לעיתים לשון דיבור מפורשת, או שלא הוזכרו בהן בני אהרן או בני ישראל, פסוק זה בא להשלים את החסר ולכלול את כלל המכותבים יחד [ביאור יש"ר, פירושי רד"צ הופמן]. סדר הפנייה בפסוק, תחילה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו ולאחר מכן וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, משקף את סדר הלימוד הקבוע של התורה, שבו משה היה מלמד תחילה את אהרן, לאחר מכן את בניו, ולבסוף את העם כולו [העמק דבר].
השאלה המרכזית שעולה מן הפסוק היא מדוע התורה פונה כאן וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שהרי ההלכות הקודמות עוסקות בדיני כהונה מובהקים, כמו פסולי מומים וטומאה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאזכור בני ישראל נועד להזהיר את בית הדין של ישראל שעליו להשגיח על הכהנים. כלומר, שמירת הלכות המקדש אינה עניין פנימי וסגור של הכהנים, אלא מוטלת חובה על הציבור ועל בית הדין לפקח עליהם, להפריש כהנים בעלי מומים מן העבודה, ולוודא שאינם סוטים מן הדין. הציווי המשותף נועד ליצור מערכת של ערבות והשגחה הדדית: אהרן מזהיר את בניו, הבנים משגיחים זה על זה, וישראל משגיחים על הכהנים [מלבי"ם, צפנת פענח]. יש מי שמדייק שהאכיפה בפועל נעשתה על ידי בית דין מיוחד של כהנים [צפנת פענח]. מבעד לתפיסה זו משתקף הרעיון שהרחקת פגמים מן המקדש ושמירה על שלמותו הן משימה השייכת לכלל האומה [רש"ר הירש].
לצד חובת הפיקוח הכללית של בית הדין, ישנה גם משמעות מעשית וישירה לכל אדם מישראל. מכיוון שבני ישראל הם הבעלים של הקרבנות המובאים למקדש [ברכת אשר], האזהרה מופנית אליהם כדי שלא ימסרו את קרבנותיהם לידי כהנים בעלי מומים [חזקוני], ושלא יזבחו בעצמם קרבנות פגומים לכהנים [אבן עזרא].