התורה מזהירה את הכהנים שלא להיטמא למתים כדי לשמור על קדושתם, אך מתירה ואף מחייבת אותם להיטמא לקרובי משפחתם מדרגה ראשונה.
המילה לִשְׁאֵרוֹ מתפרשת על ידי רוב מוחלט של הפרשנים כאשתו של הכהן. הפרשנים מסבירים כי התורה לא כתבה במפורש "לאשתו" משום שהמילה "שאר" מבטאת את הקרבה הגופנית העמוקה ביותר, שכן הבעל והאישה נחשבים לבשר אחד והיא זו שמקיימת ומזינה אותו [כלי יקר, רד"צ הופמן, הדר זקנים]. גישה מרכזית אחרת בקרב הפרשנים גורסת כי טומאת הכהן לאשתו אינה מהתורה אלא מדברי סופרים. לפי גישה זו, מכיוון שאין לאישה יורש אחר שיתעסק בקבורתה מלבד בעלה, היא נחשבת כ"מת מצווה", והמילה בפסוק משמשת רק כאסמכתא לכך [רמב"ם, מזרחי, רבנו בחיי].
המילים הַקָּרֹב אֵלָיו באות לדייק את טיב הקשר הזוגי: המילה הַקָּרֹב ממעטת אישה ארוסה, שעדיין לא התקרבה אליו לגמרי, והמילה אֵלָיו ממעטת אישה גרושה, שהייתה קרובה אך התרחקה ואינה קרובה יותר [אור החיים, רבנו בחיי, תורה תמימה]. המלבי"ם מוסיף כי הביטוי "אליו" מצביע על קרבה נוכחית ועכשווית, בניגוד לביטוי "לו" שיכול לתאר גם קרבה שהייתה בעבר.
במילים לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו התורה מקדימה את האם לאב. הפרשנים עומדים על כך שבהלכות כהן גדול, האסור בהיטמאות לכל קרוביו, הסדר הפוך והאב קודם לאם. הגישה המרכזית מסבירה זאת בדרך של "לא זו אף זו": אצל כהן הדיוט החייב להיטמא, התורה מציינת שלא רק לאמו, שוודאי ילדה אותו, הוא נטמא, אלא אפילו לאביו, למרות שאבהותו מבוססת באופן טבעי רק על חזקה והנחה. לעומת זאת, אצל כהן גדול התורה מדגישה שלא רק לאביו המסופק הוא אינו נטמא, אלא אפילו לאמו הוודאית אסור לו להיטמא [הטור הארוך, רבנו בחיי, דעת זקנים, חזקוני].
הסברים נוספים להקדמת האם: נשים לרוב מתות לפני גברים ולכן האם הוזכרה ראשונה [אבן עזרא, צאינה וראינה]; האם סבלה יותר בלידה ובגידול ולכן זוכה לעדיפות [כלי יקר]; וכן שניוול גופה של אישה קשה מזה של איש, ולכן אם שניהם מוטלים לפניו, חובה עליו לטפל קודם באמו [כלי יקר]. בנוסף, הכתוב מלמד שכהן נטמא לאמו גם אם נפסלה מן הכהונה ונעשתה "חללה", ולאביו הוא נטמא אפילו אם הוא מוחזק כאביו רק על פי הרוב, אך בתנאי שגופו של האב שלם ולא חסר איבר [תורה תמימה, צפנת פענח].
לגבי המילים וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ, הפרשנים מסכימים כי מדובר רק בילדים בני קיימא, והדבר מוציא מן הכלל "נפלים", כלומר תינוקות שלא שרדו שלושים יום, להם הכהן אינו נטמא [אור החיים, תורה תמימה, חזקוני]. הכהן נטמא לילדיו גם אם הם פסולים, למעט ילדים משפחה או מנוכרית, שאינם מיוחסים אחריו [תורה תמימה].
המילה וּלְאָחִיו מתייחסת לאחיו מאביו, שראוי לרשת אותו, ולא לאחיו מאמו [חזקוני, רלב"ג, דעת זקנים], והוא נטמא לאחיו בין אם הוא כשר ובין אם הוא חלל ופסול [תורה תמימה].
לסיכום, הפרשנים מדגישים כי ההיטמאות לקרובים אלו אינה רשות אלא חובה ומצווה מוחלטת, עד כדי כך שחכמים כפו על יוסף הכהן להיטמא לאשתו בניגוד לרצונו כיוון שסירב לעשות זאת בערב פסח [אור החיים, רבנו בחיי]. עם זאת, ההיטמאות המותרת היא רק לצורך קבורה או שהייה באוהל אחד עם המת, אך חל איסור על הכהן להיכנס לבית הקברות ולטייל בין הקברים ללא צורך ישיר בקבורת קרובו [רבנו בחיי, צאינה וראינה].