לאחר שורת ציוויים שהופנו אל הכהנים בנושאי טומאת מת והגבלות נישואין, פותח ה' בדיבור חדש אל משה. פנייה זו מהווה מבוא לשלוש פרשיות רצופות העוסקות בפסולי עבודה במקדש, ובראשן האזהרה שכהן בעל מום לא ייגש לשרת בקודש, כדי למנוע מצב של חילול כבוד השם [אברבנאל].
הפתיחה וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מקפלת בתוכה מורכבות לגבי קהל היעד של המסר. אף על פי שההוראה המיידית היא להעביר את הדברים לאהרן, המפרשים מצביעים על כך שהדיבור כולל בתוכו רבדים המיועדים בסופו של דבר גם לכלל בני ישראל.
מצד אחד, המסר פונה ישירות לאהרן ולזרעו, ומזהיר אותם באופן אישי כי נוכחותם במזבח מותנית בשלמות גופנית [אלשיך]. דרישה זו נובעת מהתפיסה שהכהן המקריב אינו יכול לייצג חיים שבורים, פגומים או חלשים; עליו להוות סמל לחיים שלמים, בריאים ומלאי כוח, כדי להיות ראוי לעמוד בקרבת ה' ולייצג את השלמות הנדרשת בעבודת הקורבנות [רש"ר הירש].
מצד שני, שיתוף כלל האומה בהוראות אלו נועד לשתי מטרות משלימות. ברמה המעשית, בני ישראל נדרשים להכיר את ההלכות הללו כדי שיוכלו לפקח על הכהנים ולמחות בידם אם ינסו לעבוד במקדש בעודם פסולים [אברבנאל]. ברמה הרעיונית והפסיכולוגית, חשיפת העם להחמרה היתרה עם בני אהרן נועדה להשקיט תרעומת אפשרית. כאשר איש ישראל רואה שאפילו כהן מיוחס נפסל מעבודה בשל מום, הוא מבין מקל וחומר מדוע נמנעת מזרים הזכות להקריב קורבנות, ומפנים כי הקידוש והבחירה לעבודת המקדש מסורים לחלוטין לה' ואינם נתונים למשא ומתן [אלשיך].