התורה מציבה גבולות ברורים לכהן באשר לטומאת מת מתוך מטרה לשמור על קדושתו, אך במקביל היא מכירה בקשר המשפחתי העמוק ודורשת ממנו להיטמא לקרוביו מדרגה ראשונה. במקרה של אחותו, ההיתר והחיוב מותנים במצבה האישי והמשפחתי, כפי שמשתקף מדקדוקי המילים בפסוק.
המילה וְלַאֲחֹתוֹ מכוונת לאחותו מן האב או מן האם [תורה תמימה, חזקוני, אבן עזרא]. התיבה הַבְּתוּלָה באה למעט ולהוציא מכלל זה אשה אנוסה או מפותה, שלהן הכהן אינו רשאי להיטמא [תורה תמימה, רד"צ הופמן, אדרת אליהו, ביאור יש"ר]. עם זאת, מתעוררת מחלוקת בקרב הפרשנים לגבי אשה בוגרת או "מוכת עץ" (אשה שבתוליה אבדו כתוצאה ממכה או תאונה ולא מביאה). יש הסבורים כי נשים אלו נכללות בהגדרת "בתולה" ומותר להיטמא להן [מלבי"ם בשם ר' מאיר ור' יהודה], ואילו אחרים סבורים שהן ממועטות ממילה זו, אך ההיתר להיטמא להן נלמד מהמשך הפסוק [מלבי"ם בשם ר' יוסי ור' שמעון, ברטנורא].
הביטוי הַקְּרוֹבָה אֵלָיו מתאר מציאות חברתית שבה אחות יתומה או פנויה סמוכה על שולחן אחיה ותלויה בו עד שתינשא [העמק דבר, חזקוני]. מבחינה הלכתית, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו באות לרבות את ה"ארוסה" (אשה שקיבלה קידושין אך טרם עברה לבית בעלה). כל עוד לא נישאה נישואים שלמים, היא עדיין נחשבת קרובה לאחיה והוא נטמא לה [רש"י, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד, ברכת אשר]. יש המוסיפים כי ביטוי זה מרבה גם ארוסה שנתגרשה, וכן אשה בוגרת שעדיין חיה בבית אביה וקרובה אליו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
ההגדרה אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כהיעדר משכב ובעילה, ולא כהיעדר קידושין בלבד [רש"י, מזרחי, ריב"א, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. מילים אלו נועדו להוציא מכלל ההיתר אחות נשואה, שאפילו אם התגרשה מאוחר יותר, הכהן כבר אינו נטמא לה מכיוון שכבר הייתה לאיש [רלב"ג, הכתב והקבלה]. ההיגיון מאחורי הלכה זו הוא שאשה נשואה מסתמא הקימה משפחה, ויש לה בעל או בנים שיעסקו בקבורתה, ולכן התורה לא מחייבת את אחיה הכהן להיטמא [שד"ל]. בנוסף, הניסוח המדויק "לאיש" מלמד שאם חסרון הבתולים לא נגרם על ידי איש, כמו במקרה של מוכת עץ, הכהן עדיין רשאי להיטמא לה [מלבי"ם, אדרת אליהו].
סיום הפסוק במילים לָהּ יִטַּמָּא אינו רק אישור או רשות, אלא מצווה וחובה מוחלטת. הפרשנים מסכימים כי הכפילות בפסוק (שהרי ניתן היה להסתפק באזכור אחותו ברשימת הקרובים בלבד) נועדה ללמד שאם הכהן מסרב להיטמא לקרוביו, כופים עליו לעשות זאת, כפי שאירע היסטורית ליוסף הכהן שסירב להיטמא לאשתו ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כורחו [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, רש"ר הירש, חזקוני, ברטנורא].
יתרה מכך, המילה "לה" נדרשת על ידי הפרשנים כמילת דיוק המגבילה את ההיתר בשלושה אופנים: ראשית, הכהן נטמא רק למי שוודאי קרובה שלו, ואינו נטמא במקרי ספק טומאה או ספק קורבה [תורה תמימה, צפנת פענח, אדרת אליהו]. שנית, הוא נטמא רק לה ולא לאחרים עמה, כלומר אסור לו לנצל את ההזדמנות כדי ללקט עצמות של מתים אחרים או להתעסק בקבורתם [תורה תמימה, חזקוני, ברטנורא]. שלישית, הטומאה מותרת רק כאשר הגופה שלמה או לאחר המוות (אפילו לעצם קטנה כשעורה), אך הכהן אינו נטמא לאיבר שנקטע מן החי [בכור שור, חזקוני, אדרת אליהו].