משרתי ה' נושאים על כתפיהם אחריות כבדה המלווה בדרישות רוחניות ומעשיות מחמירות. מעמדם הרם אינו מקנה להם זכויות יתר בלבד, אלא מחייב אותם לשמש סמל חי של טהרה, חיים וחירות אלוקית, ולהתרחק מכל סממן של מוות או מנהגי אבלות אליליים.
הציווי קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם מוגדר בקרב רוב הפרשנים כדרישה לפרישות והתבדלות. על הכהנים לפרוש אף מדברים המותרים לישראלים רגילים, כגון היטמאות למתים ונישואין לנשים מסוימות הפסולות להם [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ]. קדושה זו אינה התנשאות חברתית, אלא דרישה להצטיינות במידות טובות ובצניעות [העמק דבר], והיא חלה לא רק בתוך כותלי המקדש אלא גם מחוצה לו, במטרה להנכיח את אידאל החיים של התורה בעם [רש"ר הירש].
רבים מן הפרשנים מצביעים על השימוש בלשון נסתר, יִהְיוּ, במקום הפנייה הישירה "תהיו" שנאמרה לכלל ישראל. שינוי לשוני זה מלמד כי הציווי אינו מופנה רק לכהנים עצמם, אלא מהווה הוראה מפורשת לבית הדין. תפקידו של בית הדין להשגיח על הכהנים, ובמידת הצורך אף לכפות עליהם את שמירת הקדושה והתרחקות מן הטומאה בעל כורחם [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, דברי דוד, גור אריה]. בעוד שעל בית הדין מוטלת חובת האכיפה, המשך הפסוק פונה לכהנים עצמם באזהרה וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם [משכיל לדוד].
החשש מחילול השם נובע מהייצוג הישיר של האל על ידי הכהנים. אם יתנהגו ככהני עבודה זרה [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן], או אפילו אם יחסרו להם המידות הטובות הראויות למעמדם [העמק דבר], הם ישפילו את כבוד ה' שאותו הם משרתים [רלב"ג]. יתרה מכך, הכהן אינו רשאי למחול על כבודו האישי, שכן כבודו שייך למעשה לה' יתברך, ומחילה שכזו מהווה חילול השם בפני עצמה [ספורנו, ברכת אשר]. עבודה במקדש מתוך מצב של טומאה נחשבת לחילול חמור במיוחד הגורר עונש מיתה בידי שמים [אדרת אליהו].
התורה מנמקת את הדרישות הנוקשות הללו, כִּי אֶת־אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם. הכהנים מדומים למשרתים המגישים לחם ויין על שולחנו של המלך, תפקיד הדורש קרבה ושלמות [אלשיך]. המילה "לחם" מסמלת כאן את החיבור הרוחני בין ה' לבני אדם ואת השפע המפרנס את העולם [העמק דבר]. המילה הֵם מודגשת כדי למעט אחרים, ומבהירה שרק הכהנים נבחרו לעבודת המזבח, ולא הלוויים שתפקידם לשיר ולשמור [מלבי"ם, אדרת אליהו]. במובן עמוק יותר, הכהנים עצמם, מתוך מסירותם, הופכים להיות כעין הקרבן המוקרב לה' [שפתי כהן].
הפסוק נחתם בהכרזה וְהָיוּ קֹדֶשׁ, המבטיחה כי המקריבים מתקדשים בעצמם בדומה לקרבנות שהם עובדים עמם [ביאור יש"ר]. מילים אלו, המבטאות הוויה וקיום, נדרשות על ידי פרשנים רבים כהרחבה של מעגל הקדושה גם לכהנים בעלי מומים. אף על פי שמום פוסל אותם מעבודה פעילה במזבח, קדושתם הבסיסית אינה פוקעת והם נשארים בקדושתם לעולם [מלבי"ם, צפנת פענח, חזקוני, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. אם ישמרו על מעלתם, הם יזכו לכבוד וליראה מצד העם בעולם הזה [העמק דבר], ועיקר קדושתם תעמוד להם לחיים נצחיים בעולם הבא [מגלה עמוקות].