ויקרא, פרק כ״א, פסוק א׳

ה' דורש ממשרתיו מעלת טהרה יתרה, שכן עליהם להורות לעם את דבר ה' במקום שהללו יפנו לדרישה במתים. הפנייה הכפולה, אֱמֹר וכן וְאָמַרְתָּ, מזהירה את הכהנים הבוגרים לשמור גם על טהרת ילדיהם, ומדגישה את חומרת האיסור ואת החובה על הציבור שלא לטמאם. הציווי מופנה אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הזכרים בלבד, ומחייב גם כהנים בעלי מומים שאינם עובדים במקדש, שכן קדושתם היא מעלה עצמית המלווה אותם תמיד. על כל כהן להקפיד שלֹא־יִטַּמָּא לְנֶפֶשׁ, כלומר לגוף שנותר ריק וסופג טומאה לאחר הסתלקות הנפש ממנו, או לחלקים הפורשים ממנו. איסור זה חל כל עוד המת נמצא בְּעַמָּיו ויש מי שיקבור אותו, אך כאשר מדובר במת שאין לו קרובים, הכהן מחויב להיטמא ולקוברו.