כשאתם מרגישים עצב עמוק בלב, איך אתם מראים אותו? התורה מבינה שפרידה מאדם אהוב היא דבר כואב מאוד, ולכן היא מרשה לכוהנים להיות עצובים ולהתאבל. אבל, היא מציבה גבולות ברורים לאיך מותר להביע את הצער הזה. פעם, בעולם העתיק, אנשים שעבדו עבודה זרה היו פוגעים בגוף שלהם כדי להראות כמה הם עצובים. התורה מסבירה לכוהנים שאסור להם לנהוג כך. הכוהנים הם המשרתים של ה', והם צריכים לסמל חיים ותקווה, ולא ייאוש. בנוסף, כוהן שעובד במקום כל כך קדוש צריך להיראות מכובד ושלם. מעבר לכך, כשמישהו פוגע בעצמו מרוב צער, זה נראה כאילו הוא כועס על ה' ולא מאמין שהנפש של האדם ממשיכה לחיות.
לכן, התורה מזהירה את הכוהנים, וגם את כל עם ישראל, מפני שלושה מעשים. הראשון הוא לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, כלומר אסור לתלוש שיער וליצור קרחת באף מקום בראש מתוך צער על אדם שמת. האיסור השני הוא וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ, שאוסר על גילוח של הזקן לגמרי מהשורש בעזרת תער. והאיסור השלישי הוא וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת, שמשמעותו היא שאסור לעשות חריצים או שריטות בעור. כך התורה מלמדת אותנו לשמור על הגוף שלנו, גם כשהלב כואב.