נחמיה, פרק י״ג, פסוק ד׳

וְלִפְנֵי מִזֶּה, בתקופה שקדמה להבדלת העם מן הנכרים או כהקדמה המסבירה את הרקע לקריאה בתורה, נוצרה מציאות פסולה שבה אויבי העם מצאו דריסת רגל במקדש. אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן היה נָתוּן, כלומר ממונה ואחראי או יושב דרך קבע, בְּלִשְׁכַּת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, וניצל את מעמדו כדי להיטיב עם מקורביו. הוא פעל מתוך היותו קָרוֹב לְטוֹבִיָּה העמוני, מאויבי יהודה, בקרבה שהתבטאה הן בידידות אישית והן בשכנות פיזית. מכיוון שבאותה עת העם חדל להביא תרומות והלשכה נותרה ריקה, התאפשר לאלישיב להכין עבור טוביה לשכה גדולה בסמוך אליו, כדי שיוכל להתגורר בה ולאחסן את כליו.