נחמיה, פרק י״ג, פסוק ט״ו

בתקופת היעדרו של נחמיה חלה התרופפות רוחנית, ויום השבת הפך ליום חול של מסחר ומלאכה. נחמיה מתאר הידרדרות הדרגתית, החל ממלאכה חמורה של הפקת יין כאשר אנשים דֹּרְכִים גִּתּוֹת של ענבים בַּשַּׁבָּת, ועד להבאת הָעֲרֵמוֹת של אלומות התבואה. הסוחרים וְעֹמְסִים את המשאות והפירות על החמורים כדי להכניסם אל יְרוּשָׁלַ͏ִם, ובכך מפירים גם את חובת שביתת הבהמה, שחלה אף אם ההעמסה נעשתה ביום שישי. לנוכח המראות הללו נחמיה מזהיר ומתרה בעם לבל יחזרו על מעשיהם, פעולה המבוטאת במילה וָאָעִיד. הוא בוחר לעשות זאת בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד, כלומר ביום שבו מכרו מזון ומצרכים, שכן העם הפך את השבת ליום שוק מרכזי וכולם היו מקובצים יחד.