תקופת היעדרו של נחמיה מירושלים הובילה להתרופפות רוחנית קשה, שבאה לידי ביטוי בהפיכת יום השבת ליום חול של מסחר ומלאכה [מלבי"ם]. נחמיה מתאר הידרדרות הדרגתית בשמירת השבת, החל מהמלאכות החמורות ביותר ועד לקלות יותר.
בראש ובראשונה הוא רואה אנשים דֹּרְכִים גִּתּוֹת, כלומר דורכים ענבים בתוך הכלים המיועדים לכך כדי להפיק מהם יין [מצודת דוד, מצודת ציון]. מלאכה זו היא איסור חמור ביותר שחיובו בסקילה [מלבי"ם, רלב"ג]. לאחר מכן, הוא מתאר כיצד הם מביאים את הָעֲרֵמוֹת, שהן אלומות וכרי תבואה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וְעֹמְסִים אותן כמשא על החמורים יחד עם יין ופירות [מצודת ציון]. הפרשנים מציינים כי גם אם הטענת המשא על הבהמות נעשתה מבעוד מועד ביום שישי, עצם הובלת המשאות אל הבתים בשבת מהווה עבירה על הציווי הדורש את שביתת הבהמה [רלב"ג, מלבי"ם]. את הסחורות הללו הם היו מביאים אל תוך ירושלם, אשר נכתבת בפסוק זה ללא אות היחס "ל" בתחילתה [מנחת שי].
לנוכח המראות הללו, נחמיה פועל מיד: וָאָעִיד, כלומר הוא מתרה ומזהיר אותם לבל יחזרו על מעשיהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כאשר מבחינה תחבירית כוונת המילה היא "ואעיד בם" [אבן עזרא]. אזהרה זו מתבצעת בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה צָיִד בפסוק זה אינה מתייחסת לציד בעלי חיים, אלא משמעותה צידה, מזון ומצרכים. נחמיה בחר להתרות בעם דווקא ביום זה, שכן העם הפך את השבת ליום השוק הקבוע למכירת מזון, וביום זה היו כולם מקובצים יחד [מלבי"ם, מצודת דוד].