חיזוק קדושת השבת בירושלים דרש היערכות מיוחדת, ונחמיה מפקיד את המשימה בידי הלוויים, תוך שהוא חותם את דבריו בתפילה אישית לה׳.
נחמיה פונה לַלְוִיִּם ומפקיד בידיהם את משמרת השערים. הבחירה בלוויים נובעת מכך שהם טהורים מטבעם, נזהרים מכל רע, ולכן יכלו להשגיח טוב יותר על קדושת היום [מלבי"ם]. מעבר לכך, הבאת כלל משמרות הלוויים לשמור דווקא בשבת נועדה להוסיף כבוד וקדושה ליום זה. מכיוון שעבודת הכהנים במקדש נמשכת כסדרה גם בשבת, לא היה היכר ברור לייחודו של היום במקדש, והצבת השומרים הלוויים יצרה את ההבחנה הנדרשת [רלב"ג].
נחמיה מצווה עליהם להיות מִטַּהֲרִים, מילה שמבחינה דקדוקית משמעותה מתטהרים [אבן עזרא]. טהרה זו נעשית במיוחד לכבוד השבת [ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים שהיא כוללת טבילה [מצודת דוד] או היטהרות באמצעות הזאת מי חטאת [רב סעדיה גאון].
ההוראה וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כוללת הנחיה ברורה לגבי זמני ההגעה. הלוויים נדרשו להגיע למשמרתם מבעוד יום, לפני כניסת השבת. הגעה לאחר שחשיכה וכבר קדש היום נחשבת לפגיעה בכבוד השבת, ולכן ההגעה המוקדמת היא חלק בלתי נפרד מקידוש היום [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בסוף הפסוק נושא נחמיה תפילה: גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ. הוא מבקש שה׳ יזקוף לזכותו גם את המעשה הזה של חיזוק קדושת השבת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא מבקש מה׳ וְחוּסָה, כלומר חמול ורחם עלי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תפילתו נחתמת בהכרה עמוקה בכך שאפילו קבלת גמול ושכר על מעשה טוב שעשה האדם, נחשבת בסופו של דבר לחסד מאת ה׳ [מצודת דוד].