נחמיה מתעמת עם בני ישראל שנשאו נשים נכריות, ומשתמש בתקדים ההיסטורי הטראגי של שלמה המלך כדי להמחיש את הסכנה הטמונה בכך. הוא מציג טיעון הגיוני נוקב: אם המלך החכם, הגדול והאהוב מכולם נכשל בחטא בעטיין של נשותיו, האדם הפשוט בוודאי אינו יכול לטעון לחסינות מפני השפעתן השלילית.
הפרשנים מסבירים כי המילים עַל אֵלֶּה מתייחסות לעצם הנישואין לנשים נכריות ועובדות עבודה זרה, אשר הטו את לבבו של שלמה לחטוא לה' [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הרקע לתוכחה זו נובע מתפיסתם השגויה של העם. בני ישראל סברו כי הם חזקים מספיק כדי לשאת נשים נכריות מבלי לסטות מדרך התורה. נחמיה מפריך טענה זו ומזכיר להם שגם שלמה המלך חשב כך, ובכל זאת לא עמד בצדקתו [מלבי"ם].
כדי להעצים את הטיעון, הפסוק מדגיש את מעלותיו הייחודיות של שלמה, שעמדו בניגוד מוחלט לנפילתו:
ראשית, וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ חכם ובעל השפעה כָּמֹהוּ. בדרך כלל, קשה מאוד לשכנע ולהטות את דעתו של אדם כה חכם ושלם, ובכל זאת נשותיו הצליחו בכך [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
שנית, וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה. ה' אהב אותו כל כך עד שהמליכו על כל ישראל. אהבה ומעמד אלו היו אמורים לגרום לו להיזהר שבעתיים בקיום מצוות ה' [מצודת דוד]. יש המוסיפים נדבך נוסף לגדולתו ומסבירים שכוונותיו של שלמה היו לשם שמים לחלוטין. הוא גייר את אותן נשים מתוך מטרה רוחנית עליונה של בירור ניצוצות הקדושה מתוך האומות [חומת אנך].
אך המסקנה הכואבת היא שגַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. על אף חכמתו האדירה, אהבת ה' אליו וכוונותיו הטהורות, הוא לא השכיל לעמוד בפיתוי, ונשותיו יכלו לו והטו את לבבו לחטוא [מצודת דוד, חומת אנך]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג קל וחומר ברור: אם שלמה המלך נפל ברשתן של נשים נכריות, קל וחומר שאנשים רגילים יחטאו בגללן, ועל כן אין שום הצדקה למעשיהם של שבי ציון.