היחס העוין של עמון ומואב כלפי עם ישראל ביציאתם ממצרים מהווה עילה היסטורית להרחקתם מקהל ה׳. העמים הללו הפגינו חוסר רצון לשלום ואף פעלו באופן אקטיבי כדי לפגוע בישראל.
הפרשנים מסבירים כי המילים לא קדמו מתארות את העובדה שהעמונים והמואבים לא יצאו לקראת בני ישראל להקביל את פניהם בלחם ובמים בדרכם מהמדבר ולאחר צאתם ממצרים [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הפועל מבטא הגעה או יציאה לפני מישהו, בדומה לשימושים אחרים במקרא [מצודת ציון].
השילוב בפסוק בין מניעת המזון לבין שכירת בלעם נועד לחשוף את כוונתם האמיתית והזדונית של עמון ומואב. אילו פעלו מתוך פחד אמיתי מפני בני ישראל, היה עליהם לצאת לקראתם עם לחם ומים ולבקש לכרות עמם ברית שלום. העובדה שנמנעו מכך מוכיחה כי לא הפחד הניע אותם, אלא שנאה, ולכן שכרו את בלעם כדי שיקלל את העם [מלבי"ם].
הפסוק חותם בכך שה׳ הפך את הקללה לברכה. הדגשה זו באה ללמד על חומרת הסכנה: אלמלא התערבותו הפעילה של ה׳ שהפך את הקללה, קללתו של בלעם הייתה גורמת לנזק ממשי [מלבי"ם]. נוסף על כך, ציון הפיכת הקללה לברכה נובע גם מסיבה סגנונית, שכן בעת קריאת הדברים לא רצו לסיים בדבר רע, ולכן חתמו בתיאור הברכה וההצלה האלוהית [מצודת דוד].
מבחינת נוסח הפסוק במילים ויהפך אלהינו הקללה, יש לציין כי בכתבי יד מדויקים וקדומים המילה "את" אינה מופיעה לפני המילה "הקללה". הופעתה בחלק מהגרסאות נובעת מטעות סופרים, אשר הוסיפו אותה מתוך הרגל, שכן הפסוק המקביל בתורה מופיע עם המילה "את" [מנחת שי].