שמיעת דברי התורה הביאה את העם לעשיית מעשה מיידי של היבדלות והרחקה של גורמים זרים מתוכם. הקריאה עוררה מודעות לצורך לשמור על טהרת הייחוס ולמנוע התבוללות.
הפרשנים מסכימים כי המונח כׇל־עֵ֖רֶב מתייחס לתערובת של נכרים שחיו בתוך העם. יש הסבורים כי מדובר באופן כללי בעובדי עבודה זרה ובנכרים, בדומה ל"ערב רב" שיצא עם בני ישראל ממצרים [רש"י, רס"ג]. לעומת זאת, רוב הפרשנים ממקדים את הזיהוי של קבוצה זו בבני עמון ומואב שהתערבו בעם ישראל [רלב"ג, מצודת דוד, שטיינזלץ, מלבי"ם]. קבוצה זו כללה גרים מעמון ומואב, וההחלטה להבדיל אותם נבעה מהאיסור ההלכתי להתחתן בהם [רלב"ג, מלבי"ם].
מהלך היסטורי זה מעורר קושי, שכן ידוע כי האומות כבר נתבלבלו ואיבדו את ייחוסן המקורי בעקבות מסעות הכיבוש וההגליה של נבוכדנאצר, ואם כן כיצד ידעו לזהות בוודאות את העמונים והמואבים. ההסבר לכך הוא שבאותה תקופה, סמוך לאחר חורבן בית המקדש, עדיין היו עמונים ומואבים שייחוסם הלאומי היה ברור וידוע, והם טרם נטמעו לחלוטין בתערובת האומות הכללית [מלבי"ם].