בשונה מעזרא הסופר שבחר לבכות לנוכח משבר נישואי התערובת, נחמיה בחר לפעול בדרך נמרצת ותקיפה מאוד [ביאור שטיינזלץ]. הפעולות בהן נקט נחמיה לא נעשו בבת אחת, אלא מציגות הדרגתיות והחמרה של צעדי הענישה שלב אחר שלב [מלבי"ם].
בתחילה הוא גער בהם, ולאחר מכן עבר לענישה חמורה יותר. המילה וָאֲקַלְלֵם אינה מתארת קללה מילולית בלבד, אלא נקיטת צעדים משמעתיים של חרם ונידוי מהקהילה [אבן עזרא, רלב"ג]. משם עבר נחמיה לענישה גופנית כלפי מקצת מן החוטאים, כפי שנאמר וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים [מצודת דוד]. הכאה זו פורשה כמתן מלקות שנועדו להוכיח את העם ולהזכיר להם את חומרת מעשיהם [רש"י], ויש המדייקים כי מדובר בעונש הפורמלי של ארבעים מלקות חסר אחת, הניתן על עבירה של מצוות לא תעשה [רלב"ג]. צעד ענישתי וגופני נוסף היה וָאֶמְרְטֵם, כלומר תלישת שערות ראשם של החוטאים כאמצעי של ייסור [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
לאחר נקיטת צעדי הענישה, פנה נחמיה להבטיח את העתיד. וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים - הוא השביע את תושבי ירושלים לבל יתחתנו עם העמים הזרים [אבן עזרא]. שבועה זו, המתחילה במילים אִם־תִּתְּנוּ, אוסרת עליהם לתת את בנותיהם היהודיות לבנים זרים, או לקחת בנות נוכריות להם ולבניהם [ביאור שטיינזלץ]. ניסוח השבועה טומן בחובו אזהרה חמורה לעתיד: אם מעתה והלאה ימשיכו בנישואי התערובת, יחול עליהם העונש הקשה של הפרת השבועה [מצודת דוד].