נחמיה מפנה תוכחה קשה כלפי ההנהגה על רקע הפגיעה הציבורית בקדושת השבת. הוא בא בטענות אל חֹרֵי יְהוּדָה, שהם נכבדי ושרי העם [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. התוכחה מופנית דווקא אל השרים משום שהם לא מיחו בידי העם ולא עצרו בעדם, ולכן האחריות המלאה למעשים אלו מוטלת על כתפיהם [מלבי"ם].
הטענה המרכזית כלפיהם היא שהם וּמְחַלְּלִים את השבת, פעולה שבאה לידי ביטוי בקניית סחורות מידי הסוחרים הצורים ביום המנוחה [מצודת דוד]. חילול שבת זה הורכב למעשה משלוש עבירות שונות. העבירה האחת היא מדברי סופרים והיא עצם הקנייה והמכירה ביום השבת. שתי העבירות הנוספות הן איסורים מן התורה: ביצוע מלאכה גמורה כדוגמת דריכת ענבים בגתות, ומניעת מנוחה מן הבהמות שעבדו אף הן בשבת [רלב"ג].