קשרים פסולים בתוך המקדש הובילו למציאות שבה אויבי העם מצאו לעצמם דריסת רגל בקודש פנימה. הרקע לאירועים אלו נעוץ בהתנהלותו של אלישיב הכהן, אשר ניצל את מעמדו כדי להעניק טובות הנאה למקורביו.
המילים וְלִפְנֵי מִזֶּה מתייחסות לזמן שקדם לאירועים שהוזכרו קודם לכן. יש המבארים כי הכוונה היא לתקופה שלפני מעמד ההבדלה מן הנכרים [אבן עזרא, מצודת דוד], ויש הרואים במילים אלו הקדמה המסבירה את הרקע והסיבה לכך שקראו בתורה באותו היום [מלבי"ם].
אלישיב הכהן היה נָתוּן בלשכת המקדש, כלומר ממונה ואחראי עליה [ביאור שטיינזלץ], או יושב בה דרך קבע [מצודת דוד]. מתוקף מעמדו זה, הוא פעל מתוך היותו קָרוֹב לְטוֹבִיָּה. הפרשנים מסכימים כי טוביה היה עמוני, אויב ליהודה וחברו של סנבלט. הקרבה בין אלישיב לטוביה התבטאה הן בידידות אישית והן בקרבה פיזית בתוך המקדש. באותה עת חדל העם להביא תרומות ומעשרות, ולכן הלשכה שבה אוחסנו המנחות נותרה ריקה. מצב זה אפשר לאלישיב להכין עבור טוביה לשכה גדולה בסמוך ללשכתו שלו, לתת לו להתגורר בה, ואף לאפשר לו לאחסן שם את כליו [רש"י, מלבי"ם].