הזנחת משרתי המקדש הובילה למשבר חמור בתפקודו השוטף. נחמיה מגלה כי מערכת התמיכה הכלכלית שנועדה לקיים את הלויים קרסה, מה שאילץ אותם לנטוש את עבודת הקודש לטובת הישרדות פיזית.
הפרשנים מבארים כי המילה וָאֵדְעָה מתארת את הגילוי של נחמיה על כך שמְנָיוֹת, כלומר המנות והמעשרות שה' ציווה לתת ללויים [אבן עזרא, מלבי"ם], חדלו להגיע אל בית המקדש [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
קושי דקדוקי עולה מהביטוי לֹא נִתָּנָה – מדוע הפועל מופיע בלשון יחיד בעוד שהמילה "מניות" היא ברבים? יש המסבירים כי הכוונה היא לכל מנה ומנה בנפרד [אבן עזרא], בעוד אחרים מפרשים שהלשון מתייחסת לעצם "מצוות" הנתינה שלא קוימה [מלבי"ם].
בעקבות הפסקת העברת המנות, משרתי המקדש מצאו את עצמם ללא פרנסה. הפרשנים מסכימים כי המילים וַיִּבְרְחוּ אִישׁ־לְשָׂדֵהוּ מתארות נטישה של משמרות הקודש, אך נחלקים לגבי מטרת הבריחה. גישה אחת מסבירה שהלויים שבו לעבד את שדותיהם בחרישה וקצירה כדי שיהיה להם ממה להתקיים ולהחיות את נפשם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהם ברחו והסתובבו בין השדות והגורנות כדי לתבוע ולחזר אחר המתנות המגיעות להם ישירות מהעם [רש"י, רלב"ג].
נטישה זו הקיפה את כלל עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, קרי, משרתי המקדש שתפקידם היה שירת הקודש וסגירת שערי המקדש [מצודת דוד].