קריאת התורה באוזני העם מובילה לגילוי מחודש של האיסור לצרף בני עמים מסוימים לתוך העם היהודי, מה שמניע את המנהיגות לפעול לתיקון המצב ולשמירה על גבולות הקהילה.
הפרשנים נחלקו לגבי משמעות הזמן המצוין במילים בַּיּוֹם הַהוּא. יש מי שמפרש זאת בפשטות כקריאה שהתרחשה באחד הימים [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים קושרים זאת לאירועים היסטוריים ספציפיים: יום חנוכת חומת ירושלים [מצודת דוד], או היום שבו פעל נחמיה נגד טוביה העמוני. טוביה יצר קשרי חיתון עם שרי העם, וביום שבו סילק נחמיה את כליו, הוא ציווה לקרוא בתורה כדי להציג את האזהרה המפורשת נגד קשרים אלו [מלבי"ם].
הקריאה התבצעה בְּסֵפֶר מֹשֶׁה, והכוונה היא ספציפית לספר דברים, שבו מופיע הציווי המקורי [מלבי"ם].
ההלכה שנמצאה כתובה היא אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים, ומשמעותה המעשית היא שאין לקבל גרים מעמים אלו במטרה להתחתן עמם ולהכניסם לתוך קהל ישראל [מצודת דוד].
באשר לכתיב המילה עַמֹּנִי, בחלק מהכתבים המדויקים המילה נכתבת חסרה ללא האות וי"ו. הערת המסורה הקובעת כי המילה צריכה להיכתב בכתיב מלא, מתייחסת למקור הציווי בספר דברים בפרשת כי תצא, ולא לפסוק זה בספר נחמיה [מנחת שי].