מערך התמיכה הכלכלי של משרתי המקדש בימי זרובבל ונחמיה התאפיין בסדר מופתי, שהבטיח את קיומה הרציף של העבודה הרוחנית. העם כולו היה שותף באספקת צורכיהם של המשוררים והשוערים, כדי שלא יצטרכו להפסיק ממלאכתם.
הפרשנים מסכימים כי המילה מְנָיוֹת משמעותה מנות ומתנות הראויות להינתן למשרתי המקדש. נתינה זו נעשתה דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, כלומר בדיוק בזמן הראוי וללא כל איחור, כדי לספק את מחייתם היומיומית באופן שוטף [רלב"ג, מצודת דוד].
בנוסף למנות היומיומיות, הפסוק מתאר את שרשרת העברת המעשרות במסודר. וּמַקְדִּשִׁים לַלְוִיִּם מציין כי בני ישראל היו מפרישים ומקדישים את המעשר מן היבול שלהם עבור הלוויים. מתוך כך, וְהַלְוִיִּם מַקְדִּשִׁים לִבְנֵי אַהֲרֹן, שכן הלוויים היו מפרישים "מעשר מן המעשר" מתוך מה שקיבלו, ומעבירים אותו לכוהנים.
מעבר לעצם הנתינה, ישנה התייחסות לשינוי ארגוני מקיף שחל באופן איסוף המעשרות באותה תקופה. בעוד שבעבר הלוויים היו מסתובבים בין הגרנות בשדות כדי לאסוף את המעשרות בעצמם, התקנה החדשה קבעה כי בני ישראל יכינו את המעשרות ויביאו אותם ישירות אל פקידים בבית המקדש. הפקידים הם אלו שחילקו את המנות ללוויים שעמדו ושירתו בבית ה', והלוויים מצידם הכינו את המעשר המיועד לכוהנים ונשאו אותו ישירות ללשכותיהם במקדש [רלב"ג, מלבי"ם].