חנוכת חומת ירושלים הייתה מעמד ציבורי והלכתי רב־רושם, שנועד לקדש את גבולותיה המורחבים של העיר. לשם כך נערך טקס מדויק ומתוכנן היטב, שכלל תהלוכה מיוחדת של מנהיגי העם, בית הדין והכוהנים סביב החומה.
נחמיה מפרט כיצד העלה את שרי יהודה מֵעַל לַחוֹמָה. יש המפרשים כי ההליכה הייתה על גבי החומה ממש, שעליה היו בנויים שבילי הליכה ייעודיים [רלב"ג, מצודת דוד]. מטרת ההליכה על החומה עצמה, ולא רק לצידה, הייתה כדי לקדש מבחינה הלכתית גם את עובי החומה ואת חלונותיה [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, המילה וָאַעֲלֶה מנוקדת בסגול תחת האות למ"ד, על פי מסורת הקריאה [מנחת שי].
במרכז המעמד עמדו שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת. הפרשנים נחלקו במשמעות מונח זה. גישה אחת גורסת כי מדובר בשתי קבוצות של לוויים ומשוררים שעמדו כדי להודות לה' בשיר [אבן עזרא, רס"ג]. בשל סכנת האויבים שארבה לעיר, ליוו את המשוררים לוחמים גיבורים חגורי חרבות [רס"ג]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנסמכת על דברי חז"ל, היא כי מדובר בשני לחמי תודה ממשיים שבאמצעותם הקיפו את העיר כדי לקדשה. הלחמים מכונים "גדולות" משום שלצורך הטקס נלקחו במכוון חלות החמץ מתוך קורבן התודה, שכן הן גדולות באופן משמעותי מחלות המצה שבאותו קורבן [מצודת דוד, מלבי"ם].
לאחר העמדת התודות, החלו וְתַהֲלֻכֹת – מילה המשמשת כשם עצם לתיאור צעדת ההמונים [אבן עזרא]. התהלוכה פנתה תחילה לַיָּמִין, לכיוון דרום, אל עבר שער האשפות [רש"י, שטיינזלץ]. אזכור המילים מֵעַל לַחוֹמָה בפעם השנייה מלמד, לפי חלק מהדעות, כי בשלב זה הם ירדו מן החומה והמשיכו לצעוד לפני שער האשפות [מצודת דוד].
תיאור מסלול התהלוכה מציג מורכבות גיאוגרפית והלכתית, שכן הלחמים והצועדים התפצלו לשני כיוונים מנוגדים. כדי ליישב זאת, מוסבר כי נקודת ההתחלה הייתה בשער הגיא שבמערב העיר. שם הועמדו שתי התודות השלמות, ומתוכן נלקחה מחצית מכל תודה עבור הקבוצה שצעדה ימינה (דרומה), ומחצית עבור הקבוצה שצעדה שמאלה (צפונה). כך יצא שכל קבוצה נשאה עמה לחמים משתי התודות גם יחד. שתי התהלוכות הקיפו את העיר משני צדיה, עד שנפגשו לבסוף בצדה המזרחי [מלבי"ם].