השלמת בנייתה של חומת ירושלים היוותה ציון דרך משמעותי שדרש טקס רוחני וחגיגי. לשם כך נערכו הכנות קפדניות שכללו את קיבוץ הלוויים מכל רחבי הארץ אל העיר, כדי ללוות את המאורע בשירה, בנגינה ובהודיה.
המונח וּבַחֲנֻכַּת מבטא בלשון המקרא התחלה של דבר מה שנועד להתקיים ולהמשיך מאותו רגע והלאה [מצודת ציון]. בהקשר זה, מדובר על השלמת בניית החומה והטקס שנועד לקדש את העיר ירושלים [רש"י, מצודת דוד]. לקראת טקס זה בִּקְשׁוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכָּל מְקוֹמֹתָם, כלומר חיפשו, זימנו והזמינו את הלוויים שהתגוררו מחוץ לירושלים, כדי להביאם אל העיר להשתתף בחגיגה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם].
באשר למילה וּבְתוֹדוֹת, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מסבירה את המילה כפשוטה, כביטוי של דברי הודאה והודיות לה' [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה במילה זו התייחסות מעשית ל"לחמי תודה" – שתי תודות מיוחדות שבאמצעותן היו מקדשים את העיר, כפי שמקובל במסורת חז"ל [רלב"ג, מלבי"ם].
השמחה וההודיה לוו וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת, שהם מינים שונים של כלי נגינה שעליהם ניגנו הלוויים את שירתם [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].