התעוררות רוחנית ושמחה בעבודת המקדש הובילו למיסוד מערכת כלכלית מסודרת שנועדה לתמוך במשרתי ה'. הכתוב מתאר את מינוי האחראים לאיסוף וחלוקת מתנות הכהונה והלווייה.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה וַיִּפָּקְדוּ משמעותה מינוי של אנשים לתפקיד גזברות, וכי הַנְּשָׁכוֹת הן לשכות בית המקדש, כאשר האות נו"ן מתחלפת באות למ"ד [רס"ג, אבן עזרא]. לשכות אלו יועדו לָאוֹצָרוֹת, כלומר לשמש כמחסנים [אבן עזרא], אליהם היו צריכים לִכְנוֹס ולאסוף את התרומות, המעשרות וכן את הָרֵאשִׁית, המפורשת לרוב כביכורים [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ] או כהפרשת חלה [מצודת דוד]. אל אוצרות אלו הובאו משדות הערים מְנָאוֹת התורה, שהן המנות והמתנות שציוותה התורה לתת [רש"י, מצודת ציון].
מטרת איסוף המתנות לתוך המקדש הייתה יצירת חלוקה מרכזית שבה כל קבוצה מקבלת את החלק הראוי לה [רש"י]. מהלך זה נועד לפתור בעיה מעשית: בעבר נאלצו הלוויים לשוטט בערים כדי לאסוף את המעשרות, וכעת, בזכות ריכוז התבואה במקדש, הם היו פנויים להקדיש את כל זמנם לעבודת הקודש ללא טרדות פרנסה [רלב"ג, מלבי"ם].
המניע ליוזמה זו מתואר במילים כִּי שִׂמְחַת יְהוּדָה. העם חש שמחה גדולה והערכה רבה כלפי הכהנים והלוויים הָעֹמְדִים ומשמשים לפני ה' בתודות, בהודאות ובשמירת הטהרה [רש"י, מלבי"ם]. שמחה זו היא שהניעה את העם להיות זהירים ומוקפדים בנתינת המתנות ובמינוי הגזברים [מצודת דוד]. בשל כך, הממונים דאגו לחלק את המעשרות שהובאו ללשכות בראש ובראשונה ללוויים שעמדו בפועל במשמרת העבודה במקדש, והעדיפו אותם על פני לוויים אחרים [מלבי"ם].