הסדרי השירה ועבודת הלויים בימי בית שני לא היו חידוש, אלא חזרה למסורת קדומה. הפרשנים מסכימים כי הכתוב בא להסביר שהמנהגים, חלוקת המשמרות ומינוי הלויים בימי נחמיה נעשו בדיוק על פי התקנות המקוריות שנקבעו בעבר.
המילים כִּי־בִימֵי דָוִיד וְאָסָף מִקֶּדֶם מציינות את התקופה שבה נקבעו יסודות השירה. באותם ימים עתיקים הוחלט מי יהיו המשוררים וכיצד תתבצע עבודתם, וכעת הוחזרו הדברים למתכונתם הישנה ומשוררים חדשים הופקדו על פי אותו סדר בדיוק [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לגבי הצירוף רָאשֵׁי הַמְשֹׁרְרִים, מוסבר כי אסף ובניו הוגדרו מאז ומתמיד כמנהיגי המשוררים [מלבי"ם]. מבחינת נוסח המקרא, המילה נכתבת במסורת הכתיב כ"ראש" בלשון יחיד, אך נקראת "ראשי" בלשון רבים [מנחת שי].
מעבר לחלוקת התפקידים, דוד ואסף קבעו גם את התוכן המוזיקלי והרוחני. המילים וְשִׁיר־תְּהִלָּה וְהֹדוֹת לֵאלֹהִים מלמדות שבאותה תקופה מוקדמת תוקנו והולחנו השירות, הזמירות ופרקי ההודאה המיועדים לה׳, ואותם שרו הלויים גם כעת [מצודת דוד, מלבי"ם].