השלמת בניינה של ירושלים והקפתה בחומה עוררו בעם שמחה עמוקה [שטיינזלץ]. החגיגות לוו בהקרבת זְבָחִים גְּדוֹלִים, ביטוי המעיד על מספר רב ועצום של קורבנות, או לחלופין על כך שהבהמות שהוקרבו היו פרים גדולים ושמנים במיוחד [מצודת דוד, מלבי"ם].
באשר למקורה של החגיגה, נאמר כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם, ללמדנו שה׳ הוא שנתן את השמחה בלבם [מצודת דוד]. השמחה לא נבעה מעצם קיומן של הסעודות, אלא הייתה זו שמחה אלוהית ורוחנית. אופי זה של השמחה מסביר מדוע וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ, שכן גם הילדים, שאינם מבינים בהכרח את גודל השעה, הושפעו מאותה התעלות אלוהית שהקיפה את כולם [מלבי"ם].
קול השמחה שבקע מירושלים נשמע מֵרָחוֹק. לאורך השנים הופיעו בטקסטים שונים גרסאות חלופיות למילה זו, כגון "עד מרחוק", "למרחוק" או "עד למרחוק", אך על פי כתבי היד המדויקים והאמינים ביותר, הגרסה המקורית והנכונה היא המילה "מרחוק" בלבד [מנחת שי].