לקראת כניסת יום המנוחה, ננקטים צעדים מעשיים וקפדניים לשמירה על קדושת הזמן ועל גבולות העיר, כדי למנוע חילול שבת המוני. הפעולה מתחילה כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם. הפרשנים מסכימים כי הפועל צָלְלוּ נגזר מהמילה צל [אבן עזרא, מצודת ציון], והוא מתאר את שעות אחר הצהריים של יום שישי. בשעות אלו, כאשר השמש נוטה לשקוע ונמצאת בשולי הרקיע, הצללים מתארכים ונופלים על שערי העיר [רש"י, רלב"ג, רב סעדיה גאון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מדייק כי מדובר בפרק הזמן שמתחיל מיד לאחר חצות היום.
בשלב זה, ניתנת פקודה נחרצת: וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת. ההוראה היא לנעול את שערי העיר ולא לפתוח אותם עד למוצאי שבת [רב סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמטרת הסגירה נועדה לחסום את כניסתם של סוחרים נוכרים אל תוך העיר. נוכחותם של סוחרים אלו היוותה מכשול רוחני, והיה חשש כי תושבי יהודה יתפתו לקנות מהם סחורה ובכך יחללו את השבת [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. אבן עזרא מוסיף כי אותם סוחרים נקראים "רוכלים" משום שהם נוהגים לערבב סוגים רבים ושונים של סחורות.
כדי לוודא שהפקודה מבוצעת במלואה, מוצבים שומרים: וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. אנשי צבא ושומרים אישיים מוצבים בפתחי העיר [ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מסביר כי הפקודה כללה איסור מוחלט לפתוח את הדלתות בפני כל אדם הנושא עמו משא. מצודת דוד מאיר נקודה מעשית ומוסיף כי השומרים נדרשו לעמוד על המשמר כדי למנוע הברחת סחורות דרך פתחים קטנים שהיו קיימים בחומות או בשערים. באשר לנוסח המדויק של סוף הפסוק, מנחת שי מציין כי קיים דפוס ישן שבו נכתב וְלֹא יָבוֹא בתוספת האות ויו, אף על פי שבשאר הספרים המילה מופיעה ללא תוספת זו.